מסע משה רבינו להר סיני - על החוויה שלי עם ראפה ו-LSD בהרי הודו

הקדמה

עולם הפסיכדלים ומרחיבי התודעה הוא עולם שמאוד התנגדתי אליו מלפני ההתעוררות מפחד על ניקיון הגוף שלי ומחוסר מודעות אך במקביל גם מאוד סקרן אותי. בשנים האחרונות קיבלתי את הקריאה לחקור את עולם מרחיבי התודעה. מהרגע הראשון שקיבלתי את האומץ להתנסות והבנתי מה הוא כולל - הייתי מרותקת ממנו והרגשתי את הקריאה הפנימית שהדוחפת מתוכי שאני חייבת להביא את ההתנסות המדהימה והמשנה חיים הזו לכולם (כל עוד נעשה בסביבה אחראית) ולשבור את כל הדעות הקדומות על העולם הזה שהיה מוסתר מרובנו. כיום אני גם מעבירה טקסים שמאנים של הרחבת תודעה משולבים עם ריפויי נפש (מה שגם ביצעתי בהמון גלגולים קודמים!).

העולם הזה מלא באפשרויות ריפוי עמוקות, חוויות התעלות עמוקות - וכן גם אפשרות לחוויות פחות נעימות אם לא מבצעים זאת עם אנשי מקצוע שיודעים איך להחזיק מרחב ותדר. לכן עם זאת חשוב לי להדגיש בצורה מאוד ברורה - אין פה המלצה לאף אחד להתנסות, אני רק משתפת את תהליך ההתעוררות והחקר האישי שלי. אני מאמינה שזהו עולם שאנחנו כחברה צריכים להפתח אליו - אך בהחלט זה לא מתאים לכל אחד ולא בכל סיטואציה. בבקשה אל תתנסו בשום מרחיב תודעה ללא חקר אישי מקדים, ללא קריאה פנימית וללא התייעצות וליווי של אנשי מקצוע. חברים שלקחו כמה פעמים דברים במסיבה הם לא אנשי מקצוע.

​בנוסף זכרו שהפסיכדלים נועדו גם לתת לנו הצצה למה אנחנו יכולים לחוות בעצמנו ללא שום עזר חיצוני אלא רק עם תודעה נקייה - אם נעבוד על פיתוח התודעה והמיקוד הפנימי שלנו נוכל להגיע לאותן היכולות ריפוי, תקשורים, טיול בין מימדים ועוד (למשל על ידי מדיטציות ומודעות בכל רגע בחיים). היכולות שלי התפתחו ככה מאוד בשנים האחרונות, הזימונים שלי מיידים, אך עדין לא חוויתי מעבר בין מימדים או עומק גבוה יותר שחוותי ברמה העמוקה עם פסיכדלים - וזה בסדר אנחנו בתהליך. עם זאת עבור חלק מהלקוחות שהגיעו אלי הצלחתי להוביל אותם למסע בין מימדים באמצעות כניסה עמוקה פנימה ללא שום עזרים חיצוניים.

ועכשיו לעיקר - זה הולך להיות ארוך אך מרתק!

בתחילת ההתעוררות שלי - ממש חודשיים אחרי שהכל נפתח אצלי, דודה שלי מצד אבא שלי סיפרה לי לפתע (מאמצע שום מקום ״כבדרך אגב״) - ״את יודעת שהמשפחה שלנו צאצאים של משה רבינו? הדודים שלך מספרים שזה עבר מאב לבנו״.

כמובן שהייתי בהלם. ״מה? מה הקשר?״ חשבתי לעצמי. ״איזה הזוי שאני שומעת על זה רק עכשיו. הרי היה מצופה שאם זה באמת ככה הייתי שומעת על זה לפחות מהילדות או לפחות בכמה אירועי פסח עם אותה הדודה. הרי פיסת מידע כזאת משמעותית נשמעת לי כמו משהו שמדברים עליו הרבה במשפחות. איך הכל חיכה לרגע המתאים?״

באותה התקופה שהיא סיפרה לי את זה נפגשתי עם חברה ולפתע הרגשתי צורך להגיד לה - ״אני לא יודעת למה אבל אני אני מרגישה את אהרון יוצא ממך״. היא הייתה בהלם ואמרה לי שקיבלה מסר כמו תמונה שהיא ״יושבת בארון ויוצאת ממנה״, ואז הבינה - יציאה מהארון - אהרון.

כשהייתי בתחילת הדרך לא הבנתי מה זה כל השמות האלו שמגיעים אליי כל רגע כמו דויד המלך, משה ואהרון ולמה? מה קורה פה? מי אני? לא היה מי שידריך אותי לקבל את התשובות האלו הכל ניתן ברמזים וחלקי פאזל.

כשהגעתי לדרמסלה (דרמקוט) בהודו הלב שלי נפתח יותר. משהו ברוגע והנחמדות של ההודים, הירוק בכל מקום, מזג האוויר הנעים והאוורירי, הנוף וההרים העוצרי נשימה עשו את העבודה.

הבנתי על בשרי כמה המילים ״הודו - הודיה״ באמת קשורים גם בחוויה. הודתי כל רגע על כל הטוב הזה.

הייתי במלון וכמה חדרים לידי הופיע לפתע אדם עם טוניקה ארוכה, שיער ארוך וזקן ארוך אפור/לבן ועם מקל ביד. ״משה רבינו? לאן אתם הולכים עם זה עכשיו?״ שאלתי בתוכי את ההדרכה וצחקתי. הרגשתי את הקריאה הברורה ללכת אליו.

״שלום. אני גל השכנה שלכם מלמעלה״ אמרתי וחייכתי ל״משה״ ולבחורה השכנה הנוספת שישבה שם. 

היא סיפרה לי שהיא עשתה אצל ״משה״ שלמעשה קוראים לו ״עוזיאל״ טקס טיהור. דיברתי איתו על הנושא והוא הראה לי את החומרים בהם הוא משתמש. המון מהם התנסתי כבר במסע אך העיקרי מבניהם עוד לא. הוא סיפר לי על ראפה.

״שמעתי על ראפה כשהייתי בטקס איוואסקה, אמרתי לו. כולם עשו לפני הטקס. אני עוד לא העזתי הכל היה לי חדש והעדפתי לא להעמיס על עצמי בדברים. אבל עכשיו אני מאוד אשמח להתנסות ולראות על מה מדובר!״ אמרתי לו.

הטקס שעשה עבורי היה יפה וממש התמסרתי (אני מאוד אוהבת שמטפלים בי 👼🥰).

שניה לפני שהתחלתי את הטקס ראיתי את פוסט עם ״11111״ לייקים. ידעתי שאני במקום הנכון עבורי.

השימוש עם הראפה הוא חוויה מאוד זריזה יחסית. היא מאפשרת פתיחה וריפוי פנימי מחסמים ולפעמים גם פתיחה תודעתית תלוי בכמות. אני באופן אישי עשיתי ממש קצת ככה שלא חוויתי משהו מיוחד אבל כן ישר ירדו לי קצת דמעות מהעיניים מהשחרור שזה גרם. 

כמה ימים אחרי חיפשתי מקום ליוגה. כשהגעתי לאחד המקומות פגשתי שם מורה ליוגה הודית מתוקה בשם סניה. צחקתי כשהיא אמרה לי את שמה כי ירד לי האסימון. באותו היום העלתי סרטון לרשת על משה רבנו, עשרת הדיברות והר סיני בסנכרון מדויק (סניה = הר סיני!).

למען האמת אני כבר מכירה היטב בשלב הזה את הבריאה. אני לא באמת מופתעת אבל ממש נהנית כל פעם לראות את הקישורים והמוטיבים שמתגלים אלי בדרך.

אני יודעת גם לזהות פנימית את האנשים שמזומנים אלי למסע ואת הקשר הבין גלגולי העמוק שאנחנו חולקים עוד מהשניה הראשונה שאנחנו נפגשים. אין צורך לחקור. זה משהו שאני פשוט מבינה כבר ויודעת לזהות.

גם סניה, גם עוזיאל גם רוני שאליו תכף אגיע. וכמובן עוד המון אנשים איתם חלקתי דרך במסע ההתעוררות ואפילו גם מלפני ההתעוררות. היום אני רואה מלמעלה איך כולנו מחוברים ואיזה יצירה אלוהית דואגת לעשות את כל החיבורים המדוייקים האלו.

החיבור עם סניה היה מידי. עשיתי לה טיפול והיא ישר הכניסה אותי לבית שלה להכיר את המשפחה. גם אם זה ישמע ממש מופרך - הרגשתי שהיא, אחיה ואמא שלה שהיו בבית היו פשוט הייצוג ההודי למשפחה של חברה שלי מהבית שהיא כמו אחותי. המראה שלהם היה דומה, החיוך שלהם. כאילו אותו מוטיב שחוזר על עצמו בצד אחר של העולם. אני ממש מרגישה את זה. כאילו הראיה הפנימית שלי התחדדה. אני לא אתפלא גם אם יש בניהם קשר של אותה נשמה זה עבר לי הרבה בראש.

משפחת הנשמות שלנו פזורה בכל העולם. ואנחנו חווים עכשיו את החיבור בין כל החלקים.

לאחר מכן באחד הבקרים בהודו העברתי הרצאה למספר אנשים בפארק על השליחות שלנו בפלנטה ו״מה קורה בה בשנים האלו?״ הרצאה מרתקת שהקלטתי יום למחרת כוידאו על מנת שיוכל להיות מופץ לכולם (שמרו לכם אותה לצפייה ואם אהבתם שקלו באהבה להפיץ לכולם!) https://www.youtube.com/watch?v=Nd6Ehplzkzc&t=4343s

אל אותה ההרצאה הגיע אדם בשם רוני שראה את הפוסט שלי באחת הקבוצות. הוא הגיע עם מראה קלאסי של היפי משנות ה60 - שיער ארוך, זקן ארוך וקשור, חולצה בסגנון של ילדי הפרחים ועם מקל הליכה ביד. מיד חייכתי. כמה גיוון של צבעים שונים ואנשים שונים אני חווה במסע ההתעוררות.

לאחר ההרצאה נשארנו רוני ואני לדבר ויצא שסיפרתי לו על מרחיבי התודעה השונים שהתנסתי בהם במהלך ההתעוררות והחוויות איתן. סיפרתי לו גם על החוויה המרתקת שחוויתי עם קמצוץ של LSD בקופנגן בה ראיתי בעיניים של אנשים שהם למעשה אותה נשמה של אנשים אחרים שאני מכירה מהבית.

הוא הציע לי להתנסות בחוויה עמוקה יותר שוב עם LSD. לא ידעתי אם זה מתאים לי שוב כרגע לכן דחיתי אותה, אך אחרי כמה ימים התחלתי להרגיש את הקריאה והבנתי שיש פה משהו. ״יודע מה? בסדר. בוא נראה לאן המסע הזה יוביל!״ שלחתי לו וקבענו ליום למחרת שיצא ה3.6.2024.

(זה אמנם נשמע כמו הרבה התנסויות בתקופה קצרה, אך חשוב לי להדגיש שמאז ההתעוררות יצא לי לחוות 2-3 חוויות כאלו בשנה בממוצע עם הבדלים של חודשים בין לבין. אני שמה דגש הרבה יותר חזק על פיתוח תודעתי פנימי וריפוי פנימי - אך מידי פעם גם בודקת את האופציות המוצעות גם מהעולם הפסיכדלי - גם כחוויות אישיות עבורי וגם כאופציה לשימוש כריפוי)

בערב שלפני העלתי פוסט על חשיבות היום הזה מבחינה פלנטרית ובו רשמתי:

״מחר בתאריך 3.6.8 (3.6.2024) ישנו אירוע פלנטרי ואנרגטי נדיר בו מרקורי (חמה), מרס (מאדים), ג׳יפיטר (צדק), סטורן (שבתאי), אורנוס (אוריון), ונפטון (רהב) מתיישרים בקו אחד בשמיים. אירוע שנחשב ״המצעד הפלנטרי״ 🪐.

אירוע נדיר זה מזמין אותנו לנצל את האנרגיות הגבוהות בו לטרנספורציה (שינוי) פרטית וקולקטיבית, התחזקות הרגישות הרוחנית שלנו, וקשר מחודש יותר לכוכבי הבית שלנו (ארץ או אחר 👽)״

בנוסף הדגשתי את החשיבות שלו מנקודת מבט נוספת שהתחברה לי עם הסדרה מניפסט. 

שנתיים לפני כשראיתי את הסדרה מניפסט (ולמעשה הרגשתי איך כל החיים שלי מוקרנים בה עם המון הקבלות וסנכרונים מטורפים) - היה מוטיב שחזר על עצמו בסדרה. 

בסדרה למעשה מדובר על אנשים שחזרו לעולם אחרי היעלמות המטוס בו הם היו למשך 5 שנים. לאותם אנשים נפתחו יכולות גבוהות חדשות. הם יוצאים ל״קריאות״ שמגיעות מקולות מתוכם שמדריכים אותם להציל את העולם.

ישר הבנתי שזו סדרה המציגה את משימת הסטארסידים בפלנטה.

בסדרה - האבא - ״בן״ - מדבר על ״יום המוות של הסטארסידים״ - ״2 ביוני 2024״ כלומר 2.6.8.

ידעתי פנימית שזה מסר מקודד וצילמתי את זה. ידעתי לזכור לחכות לעוד שנתיים לראות מה יקרה ביום הזה.

ובאמת היום הזה הגיע. המעבר בין ה2.6.8 ל3.6.8 הוא בעצם היה כמו ה״מוות״ לאנשים שבנתיב ההתעלות ו״לידה מחדש״ בגרסא האמיתית יותר שלהם. הכל כמובן מבחינה אנרגטית. זה לא משהו ששמים לב לשינוי בהכרח מיידי במימד הזה (אם כי במימדים הגבוהים זה הרבה יותר מובן) - אלא שינויים אנרגטים שתופסים מקום כשלפתע אחרי תקופה בדיעבד אנחנו מסתכלים על הבנאדם ואומרים - וואו. באמת הוא השתנה. אבל למעשה אנו רק בנתיב של חזרה ל״אני המקורי שלנו״. כל מה שהוא שיחקנו במימד הזה היה דמות זמנית ששירתה אותנו לטובת שיעורים מסוימים לתקופה מסוימת.

למחרת בבוקר נפגשתי עם רוני. הוא הגיע עם מקל הליכה ושוב ישר קפץ לי למחשבה ״הנה שוב מוטיב משה רבינו״ והשתעשעתי עם עצמי בפנים. הלכנו אל המקום שממנו השגנו את החומר.

כשהגענו נתקלתי באתגר. המקום הרגיש לי לא נקי וגרם לי לקצת בחילה. היה לי קשה עם זה. התלבטתי פנימית האם לוותר על הטריפ כי אני יודעת שהכי חשוב לי בעולם זה הsettings והנוחות. נהייתי מאוד רגישה לניקיון וריחות עם עליית התדרים ואני לא יכולה להרשות לעצמי לא להרגיש נח בתוך פתיחת תודעה.

עם זאת עבור האנשים שחיו שם זה היה הבית. זה היה טוב להם. הם אהבו לחיות ככה.

כיבדתי את זה ואותם. הם באמת היו מאוד נחמדים. אני כבר מזמן לא רואה אנשים לפי הקליפות שלהם אלא את הנשמה שלהם, אך עם זאת בד בבד - עבורי חשוב בנוסף גם לשמור על היגיינה בכל דבר, זה בא ביחד כשעולים בתדר. נכון שאני מסוגלת להיפתח ולהיות בשלום עם כולם, אבל יחד עם זה חשוב לי גם לדבר על איך להעלות לנו פה את הרמה ולפוגג כמה אמונות מעוותות לגבי רוחניות וניקיון. 

הזכרתי לעצמי שזה זמני, שרק באנו עבור החומר ושעוד מעט אנחנו גם ככה נצא מפה אז החזקתי מעמד.

אני זוכרת שגם חודש אחרי - כשחזרתי לארץ - היה לי חלום מסר שבו ראיתי סצינה של מישהו שעובר מסע רוחני בהודו של חודש. הסצינה הראתה מישהו שנכנס תחת חסותו של ״הודי רוחני״ כלשהו ובמהלך החודש עובר ללבוש סחבות מגדל זקן ונראה באופן כללי מוזנח ולא מטופח. 

אני זוכרת שחשבתי לעצמי בחלום - ״איזה עיוות נוצר סביב העולם הרוחני. איך המון בעולם חושבים שחלק מלהתחבר לרוחניות זה בהכרח לעבור למראה שלא איכפת לך מהמראה שלך. וכמה שזה לא נכון ויצר עיוות מהמטרה המקורית״.

המטרה המקורית היתה ללמד אנשים איך לא להיצמד לחומר. אבל זה לא אומר הזנחה של עצמך או הסביבה שלך. להפך - מודעות לאיך אתה נראה והסביבה היא מפתח לתודעה גבוהה. 

אני אוכל להיות עם 3 סטים של בגדים, חדר קטן עם ספה קטנה ומיטה ולחיות בצמצום גדול אם ארצה אבל עדין אעשה את זה בצורה מטופחת ונקיה, ואם ארגיש את הקריאה - אני אפטר מכל הבגדים והחפצים בלי בעיה ואדע שיגיע אלי משהו אחר במקומם.

(רק עבור ההבהרה - אני מעודדת אנשים לחיות בשפע ובשגשוג - פשוט לא להיצמד לדברים ולדעת לשחרר מהם אם עובר זמנם, ולא להפוך את החומר והכסף למטרה כי הן רק התוצר של השפע התודעתי הפנימי ולא המטרה הסופית).

בנוסף - העבודה עם המימדים הגבוהים בהכרח דורשת ניקיון וטוהר - פנימי אבל גם פיזי חיצוני גבוה יותר.

חוסר ניקיון נחשב - לחוסר פריחה. האלוהות היא סביב פריחה - כשהכל נראה טוב, מרגיש טוב, מריח טוב, נקי פורח - זו הרמה הגבוהה יותר.

כל מה שנובל, מריח פחות טוב, מלוכלך - פחות.

השתדלתי תמיד להיות עם ראש פתוח כי אני יודעת שכל מה שנשלח אליי יש לו סיבה. לאורך כל ההתעוררות נשלחתי לחוות המון אנשים שונים, סוגים שונים, תרבויות ועדות שונות כדי להתחבר ולחבר בין כולם, כדי לפתוח את התודעה לשוני מכולם ועם זאת לדמיון האלוהי השוכן מתחת למסכות של כולנו. כי בסוף - אלו רק מסיכות חיצוניות. הקול הפנימי העמוק ביותר ששוכן בכולנו הוא אותו הקול. אותו האחד. 

ישבנו שם בחדר ורוני הראה לי שם גור כלבים מתוק עם אמא שלו.

הוא סיפר לי על קבוצה מסוימת של אנשים ערים ברחבי העולם שנפגשים מידי פעם לחיות בחוץ כמו בטבע והכל טבעי. הם עובדי אור והביאו כל מיני דברים מוארים לתודעה כמו בומבמלה ועוד.

לאחר כמה זמן לקחנו את הטיפה של ה LSD ויצאנו משם לדרך.

למען האמת חשבתי שנלך לאזור ביער, צמוד לקרקע, שם תמיד הכי נעים לי. אבל יצא שרוני הוביל אותנו לכיוון ההר. עלינו בהר ללמעלה אל אזור פתוח שיש בו בית קפה שנקרא shiva cafe (שיווה זה אחד האלים ההודים).

רוני הביא איתו מקל שנראה כמו המקל של משה רבנו.

(בדומה לסמליות של משה שעולה להר סיני עם המקל ומוריד אורות אלוהיים - כמו shiva האל)

כשהגענו למעלה להר, הרגשתי את הטריפ מתחיל ושדברים בתוכי נפתחים. 

הייתי בחששות.

זה בכלל לא כמו איך שרציתי להיכנס לחוויה. ההר לא היה מלא באדמה ודשא אלא הכל היה עם אבנים קשות, ולא ממש נעים להתיישב ישירות על אבנים. בטח שלא למשך שעות ארוכות כשלפעמים רוצים לשכב אחורה ולעצום עיניים ולתת לחוויה לסחוף אותך.

זה גרם לי לחוסר נוחות. 

ניסינו לשבת ולשכב על אחד המזרונים שבחוץ של הבית קפה אבל גם הם היו כל כך מלוכלכים שלא יכלתי וקמתי.

שיט.

מה אני עושה?

איך קרה המצב הזה? 

אני תמיד מסונכרת להכי טוב עבורי איך יצא יום שכזה? אולי טעיתי בבחירה?

גל תרגעי. את יודעת שהכל מדויק. יש סיבה שהגעת לפה.

אבל אי הנוחות המשיכה לדפוק לי מבפנים. זו פעם ראשונה שאני נתקלת במצב כזה.

הרי אין שוב מצב שאני עכשיו מסוגלת לחזור אחורה ולרדת את כל ההר הזה כשהטריפ הזה מתחיל. הירידה לא בטוחה למצב כזה, היא צרה ומלאה באבנים, ובקלות אפשר ליפול הצידה מההר.

וואי וואי מה עושים. אנחנו תקועים פה לשעות הקרובות ואין מנוס.

רוני קלט את חוסר הנוחות שלי והמצוקה בעיניים ושאל אם אני בסדר. הוא היה רגוע יותר.

הוא הציע שנעבור לצד השני מאחורי הבית קפה. אז התקדמנו לשם. בדרך שמעתי את הקולות העוצמתיים מהרעש של המוזיקה מתוך הבית קפה. הקולות שהכי לא מתאימים למסע של פתיחת תודעה. מלא מוזיקה חזקה וצורמת לאוזן. זה היה נורא. החושים ממש מתחדדים כשפותחים תודעה ואם במצב רגיל זה היה לי מוזיקה שפחות הייתי מעדיפה לשמוע - אז במהלך חוויה כזו - אני סובלת מזה וזה כמו מכות לגוף שלי!

גם בצד השני לא היה לי נח, אבל ניסיתי להירגע. 

חשבתי - טוב אולי אם אני אשחרר ואעצום עיניים אני לפחות אוכל להתנתק מפה ולהעביר את הזמן.

אז עצמתי עיניים וחוויתי ראייה מחודדת וברורה יותר מכל מה שחוויתי עד היום.

אני לא צוחקת - כשעצמתי עיניים ראיתי מסך צבעוני שהיה לי חד יותר וברור מכל מסך HD! יותר חד אפילו מהתמונה שאני רואה כשאני פותחת עיניים. זה היה מטורף.

בעצימת עיניים התודעה שלי החלה לקחת אותי למקום אחר כאילו כל הרקע התחיל להשתנות למעין עיר אחרת שאני לא מכירה והתחלתי להיסחף.

אבל רגע. שיט.

לא נח לי.

פתחתי עיניים.

אי אפשר זה פשוט לא נעים לי ככה. בא לי לבכות.

לפתע החל גם להיות קריר.

נהדר.

בנוסף לכל האושר הזה עכשיו אני מתחילה גם לקפוא מקור. מה רבו מעשיך.

תוך שניות בודדות החל לרדת גשם שהפך במהירות *לסופת גשמים ענקית!״.

מיהרנו להיכנס לתוך המסעדה.

אוי לא. הרעש הנוראי. איך נעביר עכשיו שעות פה?

גם איזה מוזר שלפתע החל לרדת כזה גשם. כזאת סופה. מה הסיכוי? אני כבר שבועות פה ומעולם לא ירד פה בכלל גשם. אז דווקא עכשיו? מה זה הדיוק המוזר הזה?

התיישבנו בפינה של המסעדה על המזרונים שברצפה. כמה שיותר מבודד יותר טוב. הדבר האחרון שרציתי זה שאנשים ישימו לב שאנחנו בתוך טריפ. אני ממש לא מחפשת או רוצה תשומת לב כזאת. אני מאוד אוהבת את הפינה שלי בלי הפרעות. ועכשיו נראה שנאצלתי להתמודד עם כל מה שהוא ההפך מזה.

אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר איזה מאתגר זה לנסות לשמור על מראה ״נורמטיבי״ חיצוני, מאופס, מאופק ומסודר כשאתה באמצע טריפ. זה דרש ממני המון מודעות' עירנות ושליטה בתודעה. אני בטוחה שהסגרתי כמה רגעים אבל יחסית ניסיתי לשמור על ״פאסון״ חיצוני. וזה כל כך קשה. 

כי כל מה שהגוף שלך רוצה הוא קודם כל נוחות. כל מה שלא נוח לו בתוף טריפ הוא כמו צורח עליך מבפנים.

אז היתי צריכה להתמודד עם הצרחות הפנימיות, לשלוט על התודעה ולא לתת לה להפיל אותי ולהציג חזות נורמטיבית חיצונית. אנשים בקלות יכולים להישאב ליפול לפחדים ו״להכנס לסרט רע״. לא אפשרתי לזה לקרות מעבר למה שחוויתי. 

התיישבנו ליד החלון. ירד גשם זלעפות בחוץ. לפתע החלו גם להיכנס מלא אנשים חדשים מבחוץ. מאיפה הם הגיעו פתאום? נראה היה שכולנו נכנסנו למעין כוך של בית מעץ כשבחוץ סערה. למען האמת זאת היתה יכולה להיות סצינה יפה אם לא הייתי בכל הסערה הפנימית. ממש כמו ערב חורפי שכל המשפחה מצטופפת בסלון של הבית מעץ, עם מדורה באח, גשם מהחלון, יושבים על השטיח ומשחקים משחקי קופסא.

אני ורוני דיברנו. היינו במימד אחר. כלומר, היינו פה, ראינו את כל המציאות החיצונית - אבל בתחושה שידרנו בגלים אחרים, בתדר אחר. כאילו היינו בסצינה התלת מימדית אבל גם מעליה. כאילו יצרנו לעצמנו מעין בועה שאנחנו מדברים בה בנינו והשאר לא שותפים לה.

ניסיתי לעצום עיניים שוב ולראות לאן זה יקח אותי הפעם.

לפתע קרה דבר מוזר וזה קרה תוך ממש 3 שניות.

״אתה לא תאמין מה אני חווה עכשיו״ אמרתי לרוני.

ממש הרגשתי את עצמי לפתע בתוך גוף של ״גלגול אחר שלי, בהריון״. 

נבהלתי. פתחתי עיניים מהר. גם לרוני זה היה מוזר לשמוע.

מעולם לא הייתי בגלגול הזה בהריוו ולפתע ידעתי איך זה מרגיש.

כלומר, אני יודעת שבחלומות אנחנו קופצים מלא לגרסאות אחרות שלנו בזמנים אחרים ומימדים אחרים - אבל לחוות את זה ככה? בזמן שאני ערה ומודעת למציאות הזאת במקביל? וואוו. מה זה.

עצרתי את זה. לא ידעתי לאן זה ימשיך ולא הרגשתי שזה מקום נכון עבורי להמשיך לצלול במצב הזה.

עבר המון זמן. ממש מלא זמן. זה היה נראה והרגיש כמו נצח.

הסתכלנו אל החלון ולא הפסיק לרדת גשם.

חשבתי שזהו זה. כדאי שאוותר ואקבל את העובדה שאני כנראה הולכת להעביר פה את הלילה ושאצא מפה רק מחר בבוקר.

הכל כל כך דרמטי יותר בתוך טריפ.

איך זה קרה לי? מה באתי לחוות פה?

הזמנו תה. כלמור רוני לנו הזמין. אני ניסיתי להימנע ממבטי עיניים וכמה שפחות לדבר כדי לא להסגיר שאנחנו באמצע טריפ. אבל על מי אני עובדת. אולי אני ניסיתי לשמור על פאסון אבל רוני כל רגע נשכב אחורה וממש היה נראה לא בפוקוס. 

גם בפועל נראינו מוזר. 

אני לבשתי פונצ׳ו טיבטי שקניתי מלפני כמה ימים, ורוני היתה בלוק של ילדי הפרחים גם עם זקן ארוך ומקל גדול של הליכה. בקלות יכולנו להיראות לאנשים מהצד כמו שני היפים או אינדיאנים שיצאו מהיער באמצע טקס שמאני ומדברים עם רוחות.

אם זה לא תופס תשומת לב אני לא יודעת מה כן.

אבל תה! זה חשוב! אם יש משהו שתמיד מרגיע אותי בכל מצב זה תה!

״אולי תנסי לשכב פה לעצום עיניים ולהכנס פנימה. אל תדאגי אני אשגיח ואשמור״ רוני הציע לי.

״נראה לך?״ אמרתי לו בתוך הבועה שיצרנו לעצמנו. ״תראה מה קורה עם התודעה שלי, אני לא יכולה לתת לעצמי לשחרר כשאני במצב הזה במקום הזה. אני לא יודעת לאן זה יוביל. זה ממש לא יהיה אחראי מצידי״.

הגשם לא הפסיק ולי היה פיפי בועט מבפנים שהתאפקתי כבר זמן רב. השירותים בחוץ בתוך הסופה ולא רציתי לצאת אז החלטתי להתעלם מזה כמה שאוכל.

המשכנו לדבר ולהעביר את הזמן. החלטתי שאולי עדיף שנעביר לנו לבנתיים את הזמן בכיף בנינו.

״בוא נשחק קצת״ אמרתי לו.

״אני רוצה שתחזיק לי את הידיים ותצלול עמוק לתוך העיניים שלי - ואני אצלול עמוק לתוך העיניים שלך - ונראה מה אנחנו רואים אחד על השני. בסדר? אתה מסכים לזה?״ שאלתי.

״כן״ הוא ענה והחזקנו ידיים.

תוך שניות בודדות של התבוננות בעיניים רוני לפתע החל לדמוע. ממש ממש ממש לדמוע.

״אתה בסדר?״ שאלתי תוך כדי.

״אני ממש מרגיש התרחבות של הלב. המון המון אנרגיה של אהבה. פרץ של אהבה ללא תנאים. זה מרגש״ הוא ענה.

״אני מרגיש שאנחנו אותו אחד״ הוא הוסיף.

חייכתי אליו.

״מה ראית?״ שאלתי. ״מעין חלל וגלקסיות. אבל זו התחושה. מה שבאמת היה פה זו התחושה״.

הוא ממש התרגש. זה היה יפה לראות. כאילו רק מהמבט משהו פנימי בו החל להינמס ולהיפתח.

מה היתה ההשפעה שלי בכל הסיפור הזה? האם אני עשיתי משהו לא במודע? האם זה החיבור הזה שיצר את המצב?

חיבקתי אותו. הוא בכה. והרגעתי אותו. זה היה רגע יפה.

״את הרבה יותר משוחררת עכשיו״ הוא אמר. ״נכון״. אמרתי לו. הרגשתי שאנחנו עוברים מסע יחד. אמנם אני כבר לעולם לא דואגת כי אני סומכת על הבריאה וההדרכה שתמיד הכל עבורי מושלם ומדויק אבל הפעם גם סמכתי על רוני. הוא הראה לי עוד צדדים בו. עוד רובד בו שידעתי עכשיו שגם אם אחווה איזה משהו לא טוב - יהיה מי שישמור עלי - ולא רק זה אלא גם ידע איך לעשות את זה.

הרגשנו כמו שני אנשים בוגרים רוחנית בפלנטה שיודעים איך לעבוד ולהתמודד עם התודעות הגבוהות יותר ולנהל אותן.

לפתע שמתי לב לפלאשים מהצד. הסתובבתי וראיתי משפחה הודית לידי חוגגת יום הולדת. ואז מצלמת את מי שישב לפני. אבל למה זה הרגיש לי שהם בפועל מצלמים אותנו? אני מדמיינת את זה?

״אני חושבת שהם מצלמים אותנו״ אמרתי לרוני, וקצת דאגתי שקלטו אותנו. כלומר כבר ידעתי שראו שאנחנו באמצע משהו אבל לא הסגרנו את העומק. מה איכפת לי שיבינו שהם צופים בגג ב״שני מעופפים״ אבל מפה ועד שידעו שאני מטיילת עכשיו בין מימדים - זה כבר פחות התאים לי.

הסתכלתי הצידה וראיתי את השלט שהיה מונח ממש לידי על החלון, עם תמונה של ג׳ים מוריסון. הופיע בו המשפט ״אנשים מפחדים מהמוות יותר מכאב, זה מוזר איך שהם פוחדים ככה מהמוות. החיים כואבים הרבה יותר מהמוות״.

״איזה סנכרון ומסר מדויק״ חשבתי לעצמי. ״בדיוק כמו יום המוות והלידה מחדש היום של הסטארסידים לפי האסטרולוגיה והקטע במניפסט.

ורגע… בדיוק כמו יום ההולדת שהייתה לידי עכשיו! (יום הולדת = לידה).

משום מה ג׳ים מוריסון הצעיר היה נראה לי כמו הפנים הצעירות של ג׳ון טרבולטה. וזה קטע. כי באמת באותו הבוקר העלתי פסוט לסטורי שבו כתבתי ״מה השליחות שלכם בעולם?״ יחד עם גיף של דני וסנדי מגריז ושיר מגריז.

הרגשתי שוב את הפלאשים האלו. מה הם רוצים? זה הרגיש לא נח. הרגשתי חשופה לפתע שמגלים אותי ושאני נאלצת להיחשף, שזה לא תלוי בי ואפילו נכפה עלי (ממש הרגיש כמו האנשים שנהיים סלב בן לילה ולפתע יש סביבם מלא מצלמות שהם מנסים להתחמק מהם).

כמה דקות לאחר מכן הרגשתי טפיחה על הגב. הסתובבתי. ראיתי הודי אחד צעיר יחסית במראה שעמד ליד חבר שלו ושניהם באו אלינו. 

״רצינו לשאול, מי אתם? מה אתם עושים כאן?״ הוא שאל באנגלית בסקרנות ובצורה נחמדה.

״מה הכוונה? למה?״ שאלתי אותו - בידיעה שאני באמת נראית לא לגמרי מפוקסת. כלומר לי ולרוני בתוך הבועה שלנו היה נראה כאילו אנחנו מדברים רגיל. הקול שלנו היה רגיל אבל הרגשנו שאנחנו במימד נפרד מהשאר. כאילו כמו בתוך בועה שכל השאר לידנו מעומעמים בתחושה ובקול ובחוויה.

״אתם באיזה אמצע טקס רוחני או משהו?״ הוא שאל, ואני חשבתי לעצמי ״נו ברור אנחנו הכי נראים לא מקומיים ואפילו לא כמו תיירים נורמטיבים״ תהיתי בתוכי.

״למה?״ שאלתי אותו שוב.

״אני לא יודע מה עשיתם אבל אני במאי, וצפיתי בכם מהצד כל הזמן. זה היה נראה שכל מה שאתם חווים בניכם - כל המציאות החיצונית משתנה ומתאימה את עצמה בהתאם.

כשהרגשתם לא טוב היה ממש סערה והמוזיקה היתה רועשת.

כשהסתכלתם אחד לשני בעיניים והתחבקתם באותו הרגע הגשם הפסיק לכמה דקות, המוזיקה מיד התחלפה למשהו רגוע והאנשים נהיו רגועים יותר״.

הלם. הרחבתי את העיניים בהלם. ״אפילו לא שמתי לב לגשם שעצר לכמה דקות״ חשבתי לעצמי. 

״מי אתם?״ הוא שאל שוב ממש מסוקרן. 

אני מבינה את ההתעניינות הרבה של ההודים בישראלים ואני גם יודעת שיש לנו אליהם חיבור נשמתי עמוק אבל הפעם זה היה נראה מעבר. הוא ראה משהו. הוא קלט משהו שהרגיש שעוד לא נראה במציאות הזו עדיין. הוא ידע את זה פנימית.

״שיט עלו עלינו״ הסתובבתי לרוני ואמרתי לו כבדיחה.

״אנחנו באמצע מסע רוחני״ אמרתי לו בצורה ״עדינה״ יחסית למה שעברנו. ״אבל אני מבקשת שלא תדבר על זה״ אמרתי לו וחייכתי ובטח עוד יותר הגברתי את הסקרנות שלו. אני אפילו לא ידעתי מה זה או איך להכיל את זה.

״צילמתי אתכם רוצה לראות?״.

הוא הראה לי כמה תמונות וסרטון שעשה. ביקשתי שישלח לי אותם שאוכל לצפות בהם מחר ונתתי לו את הפרטים שלי. משום מה הרגשתי שזה חשוב ושגם פה - כמו בכל רגע במציאות מסתתר משהו.

ראיתי שקוראים לו דיפ.

רוני הרגיש עם זה כבר לא נח כי הם לא עזבו וביקש מהם ללכת. אבל אני הרגשתי את דיפ. הבנתי אותו. הוא הרגיש לי כמו ילד אינטליגנט ומסוקרן. הרגשתי חיבור אליו ושהוא לא סתם הגיע אלי.

״אז הנה ידעתי שמצלמים אותנו״ אמרתי לרוני. הרגשתי את זה בפנים.

ניסינו למשוך שם עוד זמן אבל היה נראה שכבר זהו. אנשים בוהים בנו. הם הבינו משהו.

״מה נעשה? איך נמשוך פה עד הבוקר?״ שאלתי את רוני.

לא ידענו מה לעשות.

עברו עוד דקות ארוכות והגשם המשיך להיות עוצמתי וחזק.

״טוב תקשיב!״ אמרתי לו לפתע בנחישות. ״אנחנו חייבים לצאת מפה ולחזור למלון. יקח מה שיקח. הרי גם ככה אנחנו בוראים את המציאות הזאת לא? אז כל עוד נשאר פה ולא נשנה את התודעה שלנו זה לא יפסק. אנחנו חייבים לעשות שינוי! אנחנו ממציאים את הכל וכל מה שקורה פה ועד שלא נוציא את עצמנו מהסרט הזה - זה לא יסתיים! אנחנו חייבים לזוז מפה והגשם כבר יפסק מעצמו. אני אומרת לך!״. אמרתי במעין ביטחון פנימי.

״אבל מה יקרה אם יחשיך ונהיה באמצע ההר?״ עלה בי לרגע החשש.

״לא! אם אנחנו בוראים את המציאות אז אני קובעת שנגיע לחדר חזרה עוד באור! ככה יקרה!״ תיקנתי את עצמי. הייתי נחושה וזה מה שהחלטתי.

רוני הסכים. קמנו ויצאנו מהמסעדה החוצה.

התבוננתי בכל הנוף הפתוח המשוגע ובשמיים. היה אוויר טוב. כל הנוף היה נראה לי כמו מעין קנווס שאני יכולה לשנות את הצבעים והנראות שלו. איזה עוצמות קיימות בתוכנו?

ידעתי פנימית שאם אני רוצה אני יכולה לשנות את מזג האוויר איכשהו, אבל לא רציתי להתעסק עם זה ולשחק עם המציאות ככה בצורה לא מבינה מספיק. זה ממש יכול להיות לא אחראי.

בחוץ חיכו לנו 4 הודים שביקשנו להצטלם איתנו. רוני אמר להם ללכת ועבורי זה היה מאוד משעשע אבל גם מוזר. בחיים לא חוויתי דבר כזה. אני לא רוצה תשומת לב כזאת. תמיד חשבתי עוד מלפני ההתעוררות כמה לא הייתי רוצה להיות מוכרת ושיעצרו אותך ככה כל שתי דקות ושלא תוכל לחיות חיים נורמטיבים. אף פעם לא הבנתי את המשיכה לזה. זה לא היה נראה כיף, בטח שלא בטווח הארוך.

ירדנו משם לכיוון השירותים.

או-מיי-גאד כמה שחיכיתי לפיפי כל הזמן שהייתי למעלה! זה היה נראה שהתאפקתי שעות.

התיישבנו לאחר מכן שם ליד על הרצפה להירגע במקום שקט לפני שאנחנו יוצאים לדרך.

נשמנו עמוק והסתכלנו על הנוף.

לפתע הכל נרגע. הגשם פסק.

״איזה מוזר אתה קולט?״ אמרתי לרוני. ״עכשיו אני פתאום מבינה״. ״אם זה באמת נכון אז אולי אנחנו הסיבה שהתחילה הסערה בחוץ!״. 

״תחשוב על זה. אנחנו הרי מייצרים את כל המציאות שלנו. וככל שהתודעה שלנו יותר פתוחה וגבוהה ככה ההתגשמות של המחשבות חזקה ומהירה יותר. הסערה ממש התחילה כמה דקות אחרי שהגענו למעלה ההר, כשהחלה להפתח לנו התודעה והתחיל להרגיש לי לא נח. עבורי זה גם שיא כי אף פעם לא לקחתי כמות כזו של חומר עמוק.

הרי עד עכשיו לא ירד פה גשם זו לא העונה לגשמים עדין ואני כבר שבועות פה. מה הסיכוי שזה פתאום יתחיל בכזה דיוק בדיוק באותן הדקות שהחלה להתחולל בי החוסר נוחות והסערה הפנימית?״.

רוני גם היה בהלם. לא ממש ידענו איך להכיל את הסיטואציה או מה לחשוב עליה. 

״ממש צריך לשים לב ולהיות אחראי לתודעה אם ככה הצלחנו להשפיע על האנשים מסביב ועל מזג האוויר בהתאם לתודעה שלנו״. התודעה שלי היתה בסערה ואז התחיל סערה חיצונית - גשמים, סופה, מוזיקה רועשת, אנשים רועשים שהגיעו למקום שלא היו בנוף לפני. אנחנו התחבקנו ונרגענו פנימית - ואז השירים והאנשים הפכו לרגועים והסערה נרגעה״ אמרתי לו. 

״עכשיו אני מבינה למה אמרו בעבר שהגשם מגיע כשהאל בוכה או עצבני״ הוספתי וצחקתי.

נזכרתי בכל הפעמים שהעלמתי עננים קטנים בשמיים גם ללא שום חומרים. ״אם את זה עשיתי בתודעה מצומצמת יותר למה שלא אצליח להשפיע על מזג אוויר בצורה גבוה יותר כשאני בתודעה חזקה יותר?״ חשבתי לעצמי.

במסע קדום יותר מלפני שנתיים של פטריות הראו לי סצינה שהרגישה לי כמו זיכרון עמוק עמוק עמוק בתוכי בה היינו 12 ישויות בוראות, ובראנו המון יקומים וגלקסיות (וממש באותו הרגע גם ראיתי איך עם המחשבה נוצרת גלקסיה). התחברתי לאחר מכן גם לתודעה מעל האלוהית והרגשתי שאני זה הכל. שאני זה אלוהים (כולנו). הבנתי את הסוד - שיהוה זה אנחנו! ההויה היא בתוכינו. וככל שאמרתי את זה יותר לחברה שהיתה איתי - שחזרתי על המילה ״יהוה״ - ככה הרגשתי את הכוחות שלי מתעצמים. ידעתי באותו הרגע שאם אני רוצה לשנות משהו ענק במציאות אני יכולה, אבל לא עשיתי את זה. פחדתי. לא ידעתי מה ההשלכות של זה. ומאז עברו שנתיים.

נזכרתי לפתע גם בעוד חוויה שחוויתי חודש לפני בקופנגן גם כשפתחתי תודעה. 

גם עליה עוד לא דיברתי ושיתפתי. המון מהדברים שחוויתי במסע לתאילנד והודו העלו אותי רמה. הדבר היחידי ששיתפתי משם זה שהתחלתי לראות ולהבין דרך העיניים שהמון אנשים שאני רואה אני מזהה שהם אותה נשמה של אנשים אחרים שאני מכירה. אני פשוטו כמשמעו למשל ממש ראיתי 2 בנות דודות שלי ב2 אנשים חדשים שהגיעו אלי למסע. ראיתי עוד חברים שלי מהעבר מוקרנים לי מול העיניים בדמויות חדשות. כמה בכלל נשמות יש פה מאיתנו אם כולנו פיצולים של נשמות שונות? מההתרגשות הענקית שלחתי למשפחה שלי את הגילוי הזה עם תמונות של בת דודה שלי בדמות החדשה - כלומר לי זה היה ברור. מבט מהיר ישר הראה לי מי עומד מאחורי האשליה. זו אותה ההוויה של בת הדודה, אותם התווי פנים, החיוך, ההבעות פנים, תנועות הגוף, הטון, האיכויות. אצל אחד אחר גם ראיתי שאפילו יש להם מסלול חיים דומה: כלב בולדוג לשניהם, דיג׳יים ושניהם נכנסו לעולם התודעה יחד עם אותם עיניים ותויי פנים. אצל אחרים אפילו שמתי לב שמעבר לזה שרק זיהיתי את אותה הנשמה בדמויות שונות אלא הם אמרו לי גם משפטים זהים לחלוטין באותו הטון שהדמויות הקודמות מהבית היו אומרות לי. ממש כמו מחשב שיסרוק שתי תמונות שני שני תאומים זהים ויזהה אותם כאותה הדמות. זה מנגנון שהופעל חזק יותר בתוכי. תמיד מגיל קטן ידעתי לשים לב למישהו שדומה למישהו. אבל עכשיו בימים שהייתי במסע זה התחדד ממש. לא היה לי ספק בכלל.

מההתלהבות של הגילויים בלי לחשוב לרגע מיד שלחתי את הממצאים למשפחה שלי. שכחתי לרגע שהם בעולם אחר ולא ממש שותפים למה שאני עוברת.

דממה. אף אחד לא הגיב במשפחה. ה״זהו היא איבדה את זה במזרח״ ממש הדהד משם. צחקתי לעצמי עם עצמי. איך בכלל שלחתי להם את זה? 

אין על עצמי. היחידה שמבינה את העומק והגאונות שנמצאים במשחק הזה ובתוכי. איך שאני אוהבת אותך עצמי את היום החברה הכי טובה שלי. רק אני ואת מסוגלות להכיל את זה. ולמען האמת איתך יש לי שקט פנימי. אני לא חייבת שאחרים יבינו את זה אם הם לא רוצים או מוכנים לזה עדיין. העיקר שאני ואת מבינות. את הבית שלי. ואיתך היום אני באמת מבלה את רוב הזמן שלי.

זה גם המון להכיל למי שלא בתוך העולם הזה. אז בכלל לשתף את כל התובנות העמוקות האלו? זה הזמן המתאים? מי בכלל יוכל להכיל את זה? לא משנה כמה אני מצלמת להם הוכחות יומיות שלדברים ומסבירה עליהם רוב האנשים נשארים אטומים. מפוחדים ומפחדים לעשות שינוי, להתפתח. ממשיכים לצעוק לקיר על הממשלות ולא מבינים שהם בכלל צועקים על עצמם. אנחנו בראנו את התסריט הזה. אבל כמה שלא תסביר להם ותראה להם הוכחות - נכנס מפה ויצא משם. מה קורה אתכם? מה עם להגיד קיבינימט המציאות פה בוא נשבור פה את הכל - או כמו שעברי לידר אומר ״שישרף הכל״ ונשחק פה איך שאנחנו רוצים! זו דרך ששמורה לאמיצים. 

לקחתי את הזמן לעכל ולחשוב על זה בעצמי ומאז עברו כמה חודשים עד שישבתי לרשום את השורות האלו.

בחזרה לקופנגן - בשלב מסוים נסעתי עם חבר למסיבה והתנסנו עם פטריה. חצי פטריה אפילו. זה היה ממש כמו שאפשר להשוות לחצי כוס יין. (אני רוצה לחזור ולהדגיש - ההתנסות במרחיבי תודעה מסוימים מגיעה אלי מתוך קריאה פנימית. זו ממש לא הדרך היחידה לחוות את החוויות האלו ולא מתאימה לכל אחד. זה אמנם נשמע הרבה אבל בהשוואה לכמה אני עובדת כל יום כל היום על מודעות פנימית ותשומת לב וכניסה פנימה לשיחות עם האני העליון שלי וההדרכה - זו בשבילי באופן אישי לי ולמסע שלי - טיפה במים. אני ללא ספק מדריכה שאת ההתנסויות האלו אפשר לחוות ללא שום עזרים חיצוניים עם פיתוח תודעה ומודעות פנימית דרך מדיטציות וכלים שונים - שגם עליהם אני מסבירה. אבל אני באופן אישי אוהבת לחקור את כל העולמות ולראות מה כל אחד מאפשר ואיך אפשר לשחק איתם גם אם זה רק זמני עד שלגמרי נלמד לשלוט בהכל רק עם התודעה ללא שום עזרים חיצוניים)

בתוך המסיבה רקדנו ואני בשלב מסויים נמשכתי לשבת במרכז הרחבה ששם היה שולחן עגול מוגבה עם כסאות גבוהים יותר. ישבתי בשלב מסוים על הכסא ורקדתי לכמה זמן גם בישיבה. 

לפתע הרגשתי משהו חדש שלא הרגשתי ככה מעולם לפני כן. הרגשתי שאנרגיה מסוימת נכנסה לי לתוך היד השמאלית וממש החלה לכוון את הריקוד שלי. ידעתי שמשהו חיצוני שהוא ״אני״ מ״למעלה״ מכוון כרגע את הסצינה. רקדתי והתבוננתי באיך שאני מזיזה את הידיים. אפילו אם רציתי לשנות כיוון זה הרגיש כאילו הייתי צריכה להתאמץ לשחות נגד הזרם. ״תמשיכי לרקוד ככה״ הקול פנימי אמר לי, ואני המשכתי. קמתי לעמוד על הברכיים בכסא והמשכתי עם התנועות. מאוד תנועות מוזרות ושונות בנוף. ממש כמו שפת האור. ככה הרגשתי ששפת האור יצאה לי מהידיים. לא היה אכפת לי איך זה נראה ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות. ״תמשיכי ככה את מנקה לאנשים סביבך את ההילה״ הקול הפנימי אמר לי.

״אתה מוכן לבוא לרגע?״ אמרתי לאחד החברים שלידי, והתחלתי לעשות מולו את הריקוד. הוא זרם עם כל מה שהדרכתי אותו. ״אני חושבת שאני מנקה לך את ההילה״. 

נכנסתי לזה עמוק. היתה לזה חשיבות עמוקה יותר ממה שאנשים סביבי אולי היו יכולים להבין. אם זה עוזר להם בריפוי ממש לא איכפת לי איך זה נראה ושהם לא הכרח מבינים את זה עדיין.

עצמתי עיניים ונתתי לכל הריקוד הזה להתפרץ מתוכי ללא מעצורים. זה הרגיש לי כמו ״כישוף״. זו המילה שעלתה לי מתוכי כשניסיתי להבין מה אני עושה. ״כישוף״? זו לא מילה שאני בכלל משתמשת בה ביום יום. אבל התחושה היתה שזה ״כישוף טוב״ שעוזר לאנשים.

רקדתי והרגשתי בפנים איך אני נכנסת לתוך עצמי. מתרכזת בעצמי. רק אני פה. הכל הצגה גם ככה. 

התנועות הסיבוביות המשיכו ופתאום שמתי לב שאני עושה את התנועה הסיבובית כמו שעושים ״כפרה״ מעל ראש של אנשים בכיפור. כמו שאבא שלי עשה לי בילדות עם תרנגול ואז בשלב מתקדם יותר אבולוציונית עם שטר של כסף, ופתאום הבנתי! תנועת הכיפור באמת ״מכפרת״ (״מתקנת״) על ״החטאים״ (התכנותים הנמוכים בהילה) - כלומר התנועה הזו שצחקנו עליה בילדות כמו על עוד המון מסורות עתיקות - הכילה חוכמה אלוהית. היא ניקתה לנו את ההילה! הלם.

בעודי חושבת על התובנה הזו שירדה אלי תוך כדי הריקוד ועיניים עצומות עמוק לפתע פתחתי עיניים. הלם. המשכתי לרקוד אבל אני בהלם. קורה פה משהו. מה קורה פה? כלומר הרגשתי מאוד ממגנטת כשנכנסתי למסיבה אבל עכשיו אני חווה פה משהו ברמה אחרת לגמרי. מה קורה פה? 

ראיתי לפתע איך מלא אנשים מסביבי רוקדים לכיוון שלי, כאילו אני המרכז והם נעים סביבי כמו במעין סנכרון מושלם איתי ובניהם. כמו סימפוניה אחת שזורמת יחד.

מה קורה פה? אני מבינה שאני ממציאה ומייצרת את כל המציאות אבל זה כבר היה רמה אחרת לגמרי. זה הרגיש כאילו הם מהופנטים / מתמגנטים אליי מהאנרגיה מבלי בכלל להבין. הם פשוט ״רקדו״ אני אני ״ראיתי״. ראיתי מה קורה שם. ראיתי הכל ״מלמעלה״. זה הרגיש כאילו רק אני ראיתי את זה עליהם ולהם אין מושג מזה.

זה היה מוזר, חדש. מפחיד. אני בטוחה שזה היה טוב. כל דבר ביקום מורכב מחלקים שונים ומחלק מאחד שגורם לכולם מסביב לנוע בהרמוניה מושלמת, בקצב מושלם לריקוד יקומי. אבל לחוות את זה על עצמי? זה מוסרי בכלל? כלומר אני מאמינה שזה היה ממקור טוב אם זה הגיע מהאני העליון שלי. איפה עובר הגבול? למה זה קורה לי? אני בכלל רוצה את זה? איך שולטים על זה? מה ההשלכות של דבר כזה?ֿ 

חשש מצד אחד ותובנה ענקית מהצד השני - שככה בעבר היו רוקדים במעגלים סביב נשים שרקדו ריקוד מקודש והוא ריפא אותם והרים לכולם את התדר וכולם יכלו להנות מהקסם הזה. רק שאז כמובן אותם אנשים שרקדו אני מאמינה היו מודעים מראש שזה מה שהולך לקרות ויכלו להנות ולהשתמש בקסם הזה.

היתה לי כבר תקופה כזו בעבר שהייתי כל כך ערה, חדה, שמה לב לכל פרט קטן - שממש ראיתי בכל רגע ורגע איך המציאות היא משחק. לא פה ושם שעוד נתנה לי לחיות באשליה - אלא ממש כל רגע ורגע. כאילו כל הערפל שבתוך המח נעלם והראייה שלי הפכה להיות HD מרוב שפיתחתי בתוכי את המציאות הפנימית. ידעתי מה שאנשים הולכים להגיד, ראיתי איך הכל מחובר, הכל נהיה ברור וצפוי מידי. נהיתי ממש ״טובה במשחק״. ידעתי ״איך לשחק אותו״ בצורה מדויקת כל כך כל רגע ורגע ואיך כל מהלך וצעד שלי ישפיע עלי. הכל נהיה כל כך צפוי עד שבשלב מסוים זה שיעמם אותי ואפילו דיכא אותי. ״טוב קלטתי שאני במשחק ואיך לשלוט עליו, מה הלאה? כבר נהיה לי משעמם״ התרסתי להדרכה. אבל שום מענה לא חזר אליי. 

זה הרגיש לי ממש כמו בסימס. איך אהבתי לשחק בסימס בילדות. ברור לי שאנחנו פה בדיוק כמו הסימס. בכלל המשחק הזה נוצר רק כדי לתת לנו שיקוף על זה שאנחנו בעצמנו בתוך משחק כזה. לא סתם נמשכתי למשחק הזה בילדות ושיחקתי בו שנים ובמשך שעות ארכות. ימים שלמים מהבוקר עד הלילה. תמיד אמרתי כבר אז ״יום אחד אנחנו נגלה שאנחנו הסימס של ילד חיצוני שמתפעל אותנו״. וצחוק צחוק זה באמת ככה. האני העליון שלנו הוא המפעיל ואנחנו הדמויות שבתוך המשחק. אבל העלייה גבוהה הזו מידי בתוכי הרגישה לי כמו התקופה שבה גיליתי את ״הקוד לכסף״ בסימס. ״הצ׳יט האולטימטיבי״. כל כך התלהבתי ממנו שעפתי עליו ובניתי איתו מלא בתים עשירים מבלי בכלל להתאמץ עם הדמויות או לשלוח אותן לעבודה ולהרוויח הכל בהדרגה. ישר נתתי להם בית מושלם. אבל ככה בדיוק - איבדתי מהר את העניין במשחק. פתאום הוא כבר לא משך אותי יותר. כי לא היה יותר מה לשחק חוץ מרק לבנות בתים. למה להתאמץ להוציא את הסימס לעבודה אם הם יכולים לקבל הכל? 

ואז הבנתי את העומק של ההקבלה הזו. אנחנו פה כדי לחיות את החיים. החיים הם הדרך. הדרך היא המשחק. לא המטרה. המטרה היא רק נקודה אחת סופית בדרך השלמה. אבל אותה חווים לזמן קצר - ואם מדלגים על שאר הנקודות שבדרך - מדלגים על הרבה חוויות קסומות בתוכה. 

אז החלטתי שאם אף אחד לא הולך להוציא אותי מפה כרגע אולי כדאי שאני אחזור קצת להנות מהמשחק ואוריד לעצמי קצת את הווליום שאוכל להנות גם מהאשליה. שאוריד מעצמי את התודעה הגבוהה, אשכח קצת מ״הצ׳יט״ של המשחק - ואחזור קצת חזרה לקרקע ולהנות פה מהדרך. סך הכל זו חוויה שבאנו לחוות, לשחק ולהנות. אז בוא נשחק עם המדדים השונים בתוכי ואקפוץ לגבהים הגבוהים יותר מידי פעם כשיתחשק לי. לא כל הזמן.

אחד החברים מאחרי ההתעוררות גם סיפר לי באותה התקופה שלפני שקרו לו מקרים דומים כאלו בדיוק עם בת הזוג שלו פעמיים בחיים. כמו עניין השליטה במזג האוויר, וכמו הריקוד המכושף. הרגשתי כאילו חווינו את אותן החוויות בתסריטים שונים. וזה הגיוני. אנחנו במסע דומה. זה הגיוני שניצור לעצמנו תסריטי שיעורים וחוויות דומות כדי שמפה נוכל להבין יותר אחד את השני, לחלוק את המסע ולעזור אחד לשני בדרך.

״לאן עוד מסע ההתעוררות הזה יוביל אותנו?״ תהיתי לעצמי פנימית. ״מה עוד מחכה לנו בהמשך?״.

״טוב הגיע הזמן לחזור!״ הצהרתי לרוני והחזרתי את המחשבות שלי חזרה להודו. 

״זה בטח ירגיש כמו נצח עד שנגיע״ חשבתי לעצמי. נראה כאילו הזמן עוצר לפעמים כשפותחים את התודעה ואנחנו מספיקים לעשות הרבה יותר.

התחלנו לצעוד למטה. מהר מאוד הבנתי שאין סיכוי שאני יורדת את כל האבנים האלו עם נעלי האצבע שלי כי אני בקלות יכולה להחליק איתם וביי ביי לגל.

הורדתי אותם והחלטתי ללכת יחפה. נתתי יד לרוני והלכנו ודיברנו.

הרגשתי שאני ורוני כמו באמצע מסע צבאי - רוחני. יצאנו יחד למסע קשה ומלא באתגרים שהציב אותנו עם התנאים הכי קשים שיש - שרק קירבו אותנו ונתנו לי להבין בדיעבד כמה עוצמתית הייתי שהצלחתי ככה לשמור על התודעה שלי ולא להיאבד. ולא להכנס לסרט. ולא לבכות מהלחץ. לקחת אחריות ולשנות את התסריט כשרציתי.

״אף אחד לא יבין איזה מסע קשוח ומאתגר עברנו״ אמרתי לרוני.

״ממש כמו שחיילים יוצאים למסע כומתה בצבא - אני ואתה נשלחנו למסע כומתה בתודעה״ הוספתי וצחקתי.

עברנו מסע שעות ארוכות בחוסר נוחות בגוף, בסביבה, במוזיקה הרועשת ו בכל הsettings - התנאים החיצוניים הכי נוראיים שיכולים להיות יחד עם הצצה לפוטנציאל היכולות הגבוהות השוכנות בתוכנו. אבל זה בדיוק מה שהיה מטורף. פה התגלה לי השיעור הגדול שבאתי לעבור.

איך אני אתמודד עם אותן יכולות גבוהות כשאני נחשפת אליהם? בצורה אחראית או חסרת אחריות? האם אני באמת משפיעה על אחרים או שכל זה רק המציאות שלי? ההקרנה שלי? כמה בכלל אנחנו משפיעים כל אחד על המציאות של השני?  

זה שהצלחתי לשמור על תודעה חזקה ויציבה ולא נתתי לעצמי להיסחף, להיאבד, להישאב לפחד ולחשש שביצבץ בהתחלה למרות התנאים החיצוניים הקשים אלא לקחתי אחריות והבנתי שזה המצב כרגע - איך אנחנו מנווטים בו בצורה הכי נכונה לאותה סיטואציה - זה מה שהראה לי עוד רובד חזק ויציב בתוכי. זה חישל אותי מאוד והראה לי כמה אני מסוגלת להתמודד עם פתיחות גבוהות של מודעות ויכולות שאיתן גם מגיעה אחריות גדולה יותר. וזה דורש המון עירנות, אחריות ומודעות גבוהה.

לפתע שמתי לב שהצעדים שלי בהר הרבה יותר קלילים ומהירים כשאני בלי נעליים - ויותר מזה - לא כאב לי ללכת יחפה בכלל! היו כל כך הרבה אבנים קטנות או גדולות אבל בגלל שהייתי בתודעה אחרת ולא שמתי לב להליכה - לפתע גם ההתגשמות של המחשבות שלי בכיוון הזה הגשימה את עצמה. לא רק שלא כאב לי ללכת בלי נעלים, לא רק שלא התעקמתי מכל צעד כמו שבטח הייתי מתעקמת במצב רגיל כשהייתי במחשבות שזה מה שקורה שהולכים על אבנים - אלא גם ממש נהנתי מזה! היה לי נח יותר מתמיד. כאילו חווית ההליכה שלי נהייתה ב״HD״. הרגשתי את החיבור לקרקע ואיך הרגליים שלי יציבות ומדלגות בקלות בין האבנים ולא מרגישות קושי או כאב! כל צעד שלי היה בחיבור חיבור מושלם, מדויק ומתמזג עם הקרקע. וממש לא הייתי צריכה לחשוב איך לצעוד אלא רק לדלג בלי מחשבה בכלל באינטואיטיביות והכל הסתדר. ממש לא חוויה שמקבלים לעולם עם נעליים.  כאילו לרגלים שלי היו יותר יכולות תנועה כשאני יחפה, ושכל הכאב מהליכה יחפה הוא רק מחשבה מגבילה שברקע שנסיר אותה נוכל להשתמש ביכולת הזו שוב ובטווח התנועה וההתחושה והחיבור המלא שלנו - ולא נעמעם אותו.

בשלב מסוים רוני גם הביא לי את המקל שלו לנסות ללכת איתו - ופתאום הבנתי למה גם עוזיאל ״משה 1״ וגם רוני ״משה 2״ ואפילו משה רבינו המקורי הלכו עם מקל! זה ממש ממש נח ללכת עם מקל! הוא ממש עוזר לקחת את המשקל ממך מהצד הבא וזה עוזר לדלג מהר יותר! איזה בידור.

הלכתי יחפה ויציבה בקרקע, החזקתי את המקל של רוני במקומו ולפתע קלטתי דבר ממש מצחיק. 

אני עם פונצ׳ו בצבע בז׳, יורדת יחפה מההר ומחזיקה מקל ביד. 

איך מהסיפור הזה יצא שאני הפכתי למשה רבינו?!?! 😳

😹

המשכנו בהליכה וממש נהננו מהדרך. הייתי נחושה להגיע לחדר לפני השקיעה.

כשירדנו מההר ראינו לפתע פרה בדרך. ״טוב זה פשוט גאוני״ צחקתי מלא. ״זה ממש מזכיר לי עכשיו את עגל הזהב שמשה ראה כשירד מההר!״.

בכלל - כל המסע בהודו ובפרט היום היה במוטיב משה רבנו.

גם קשר ה - ״הודו - הודיה - הויה״.

גם עוזיאל וגם רוני הגיעו אלי במוטיב משה.

גם עלינו בהר למעלה כמו משה (סמל לעלייה רוחנית). 

גם פגשתי פה לפני כמה ימים מורה ליוגה הודית מתוקה בשם סניה כשבאותו היום העלתי לרשת סרטון על משה, הר סיני ועשרת הדברות בסנכרון מדויק (סניה = הר סיני).

גם הורדתי אורות בתאריך 3.6.8 (ביום בו ירדו מלא אורות גבוהים לפלנטה) שאולו ספרות ישוע כמו שמשה הוריד מהר סיני (ישוע = 386, תודעת ישוע, תודעת משיח)

גם התאריך יצא כמו ״יום המוות של הסטארסידים״ בסדרה מניפסט (ובעצם ״לידה מחדש״ בגרסא מחדש)

גם שם המסעדה שהיינו בה היה ״Shiva Kafe״ (קפה שיווה. כן זה היה עם K!). 

שיווה הוא ״אל הודי״ - ממש כמו ש״משה פגש את אלהים על ההר״. 

וקפה - הוא סמל נחבא להתעוררות (עם קפה אנחנו מתעוררים בבוקר!).

(עוד קטע מעניין הוא שיש שמשווים את שיווה לאנקי, ואת מי שהביא למשה את המידע גם כאנכי - ״אנכי ה׳ אלהיך״).

גם המשפחה ההודית שחגגה יום הולדת וצילמה אותנו - סמל ליום המוות והלידה מחדש של הסטארסידים (״יומולדת״ = יום לידה) וחשיפתם לעולם (ואולי גם כניסתם למימד 4, ממש כמו בבועה שהרגשתי שחוויתי עם רוני).

גם המשפט של ג׳ים מוריסון חיכה לידי על איך זה מוזר שאנשים מפחדים ממוות (סמל ללידה מחדש).

גם ירדתי מההר יחפה עם פונצ׳ו ומקל ובסוף אני הפכתי למשה,

ועכשיו גם ראינו את עגל הזהב! 😹

מה הסיכוי?

בדיעבד גם ראיתי שמספר הטלפון של דיפ הבמאי ההודי שצילם אותנו וששלח לי את התמונות - היה מורכב כולו מ 86, 68, 89, 441,144. הייתי בהלם.

86 - אלהים, 68 - חיים, 89 - שנת הלידה שלי והיפוך של 86, 68, 144 - להבות תאומות, 441 - אמת.

הקידומת של הודו היא 91 - ממוטיב 911 (911 = ראשית - תחילת הבריאה, סוף ותחילת מחזור האנושות, 119 = דויד המלך - ההבטחה לגאולה).

אלו כל הקודים המרכזיים שמלווים אותי בהתעוררות!

השם שלו היה דיפ! Deep! ״עמוק״ - כמו שנכנסים עמוק פנימה לפגוש את האלוהות.

הוא אמר לי שהוא ״במאי״ - ממש כמה שה״בורא״ הוא ״הבמאי של כל ההצגה שאנחנו חיים בה״.

אלהים - עמוק - במאי - חיים - שנת הלידה שלי - ראשית - דויד המלך - להבות תאומות - אמת.

ובדיוק בעודי רושמת את השורות האלו, נוספה לי תגובה לסרטון שעשיתי בעבר על ״מיהו המשיח ומהי הגאולה״ והתגובה מדברת על משה רבנו.

דקות לאחר מכן ראיתי סרטון עם השלט ״יום הולדת שמח משה!״ (*יום הולדת* שדיברתי עליה! ומשה!), הבוקר ראיתי פוסט של מישהו גולש וכתב ״גלי יום הולדת״ (רמז לגילוי יום הולדת ולשם שלי גל), ולבסוף קיבלתי הודעה נוספת ״גל, מתי יש לך יום הולדת? משהו שבא לי לשאול כבר עשור ואני כל פעם שוכחת״.

זה לא מפסיק. איך אני בוראת כל רגע, רואה את כל הסימנים ומתקשרת ככה ישירות עם המציאות והכח העליון המכוון את המסע הזה? הכל ממש ברור לי. זה מטורף.

זהו. אני חיה בסרט. סגור. בדוק. חתום. נעול. תמיד אמרתי את זה. ואיכשהו אנחנו תמיד צריכים לפמפם את החיזוקים האלה להזכיר לנו.

באחד התקשורים לפני בהודו עם זאוס הבנתי שסיפור משה שעלה להר סיני סופר לעם העברי כמשל.

משה לא בהכרח ״עלה להר״ אלא הכוונה היתה יותר שהוא ״עלה מדרגות רוחניות״ (עליה למקום גבוה כמו הר נחשבת למשל עבור זה) - והמידע שהוריד ירד אליו כאורות (של מידע) מהבריאה.

כל מה שחוויתי מעל הכל הוא סמלי וקשור בתפקיד שלנו להיות ״משה / אהרון״ - לפתוח את הפה ולהוליך את התודעה שלנו מ״מצרים״ - המקום המצר בתודעה או ״ישראל״ המקום המרחיב בתודעה והחיבור לאלוהות.

לאורך כל ההתעוררות אני חווה הקבלות במסע שאני עוברת לסיפורים מהתנך. החלטתי לקרוא לחוויה הזו ״מסע משה רבינו״ ולזכור לנצח את האחריות המוטלת עלינו עם פתיחתנו לתודעות והיכולות הגבוהות השוכנות בתוכנו ומחכות לרגע המתאים עבורנו להיות מופעלות.

הגענו לגלגול להיות עדות לאלוהות, לבשר עליה, ולהציג את העוצמות הפנימיות המחכות להתגלות בתוכנו אם רק נסכים לחזור חזרה לאור ולהתעלות.

הזמן עבר ולבסוף אחרי מסע ארוך שרק אלוהים יודע איך הוא ארגן לי יום כזה - הגענו לחדר שלי.

״ראית?״ אמרתי לך שנספיק לחזור לפני שלגמרי יחשיך״ אמרתי לו וחייכתי.

סיימנו את הערב ונפרדתי לשלום מרוני.

נכנסתי להתקלח ומיד כשיצאתי התקשרתי לאותו החבר שציינתי מקודם.

״אתה לא מבין מה קרה עכשיו״. אמרתי לו כשהוא ענה. ״בדיוק מה שסיפרת לי שחווית עם המזג אוויר גם אני חוויתי עכשיו. גם זה וגם בתאילנד עם הריקוד. זוכר שסיפרתי לך על הריקוד? זה מטורף. מה יהיה עם זה בהמשך?״. 

חשבתי איזה מזל היה לי ואיך הכל נתפר מדויק ככה שהיה לי לשתף את זה לאנשים שעוברים מסע דומה לשלי ושההדרכה חיברה בנינו. אלו נושאים כל כך לא פשוטים לעיכול והתמודדות.

ממש כמו שרק שני חיילים שהיו באותו הקרב ונשארו עם החוויות משם יוכלו להבין אחד את השני באמת מה זה אומר להיות שם.

זו הסיבה גם חיכיתי כמה חודשים עד שהרגשתי יותר בשלה לדבר על זה בפוסט הזה כרגע.

״נזכרתי במשפט יפה שאמר לי הרב בבית חבד לפני כמה ימים. רוצה לשמוע?״ שאלתי את החבר.

״הוא שאל - את יודעת למה יהודי מגיע להודו? כדי להשלים את ה-י׳ החסרה לו״.

זו באמת הייתה חוויה אלוהית.

*************************************************

הייליטים 113-119 אצלי באינסטגרם כוללים את תיעוד המסע שעברתי לתאילנד והודו.

חזרתי ל*ישראל* בדיוק בהייליט מספר 119 (מוטיב 911 = ראשית - בראשית, 119 = דויד המלך - ההבטחה לגאולה),

וחזרתי ל*ישראל* בדיוק ב*יום הולדת שלי* 35 בשנת 2024 שזה יוצא 3.5.8. (358 = משיח).

הודו (הודיה, יהודי, הויה, יהוה) - משה רבנו - 911 - 119 - דויד המלך - ישראל (ישר-אל) - 358 משיח.