זונה או קדושה? 🪭✡️
- Gal Havivi
- 11 בינו׳
- זמן קריאה 21 דקות
עודכן: 27 במרץ
בואו נדבר על הריל האחרון שהעלתי לאינסטגרם (שצירפתי פה בסרטון), על התגובות השונות העולות מהקולקטיב לגביו ועל הנושא העתיק שהוא אוצר בתוכו.
״ברוכים אתם הבאים בשערי מקדשה של האלה״.
אל תשאלו אותי מאיפה הגיע אלי המשפט פתיחה הזה עכשיו לכתבה. אני הארצית כבר מזמן לא מתעכבת על הצד הלוגי של כל דבר אלא נותנת לאנרגיה הנמצאת עמוק בתוכי לדבר דרכי.
זה כאילו שקיימות בתוכי שתי דמויות - האחת היא גל הארצית, זו שאוהבת לצאת לבלות, לחיות בקלילות, לשמוח לצחוק, לעשות שטויות ולהשתעשע. וקיימת לה גל הגבוהה שהיא הקול הפנימי העמוק שלי שמצליחה להוציא ממני עומקים של חכמה, תובנות, זרימה, שפה גבוהה, אצילות, נקביות וסמכותיות.
מאז ההתעוררות אני חיה בבירור עם שתיהן בתוכי. מנסה להבין מי היא מי, ומי מהן בדיוק היא אני. האם האני הארצית היא רק דמות זמנית והאני הפנימית היא הנצחית? האם אני גם היא וגם היא? האם גל הארצית היא גם שיקוף של גל הפנימית? איך משלבים בניהן?
אפילו הקול שלי השתנה. כשאני מוציאה מתוכי את גל הפנימית הקול שלי הופך להיות הרבה יותר נשי ובוגר.
העומק הזה תמיד היה קיים בי, אבל מאז ההתעוררות למדתי איך להקשיב לו ולתת לו ביטוי מדויק יותר, חסר פילטרים, מסכות או מעצורים. לא באמת הכרתי אותו כקול נוסף בתוכי מלפני ההתעוררות אלא ההוויה הזו היתה צצה לה לפעמים בשיחות למשל עם חברים כשהיו עולים לי הצעות לאיך להתמודד עם דברים שלמעשה נבעו מחכמה עתיקה וניסיון של המוני גלגולים קודמים.
כשאני מביאה לשטח את גל הארצית - לאנשים יותר קל איתי. הם רואים משהו מוכר ובטוח. משהו שהם מכירים מחייהם, יכולים לתייג ולשים בקופסא. הם רגועים יותר ליד הגרסא הזו. הם מרגישים שהם בשליטה על הסיטואציה.
אבל כשאני מתחילה להוציא את הגרסא העמוקה יותר שיושבת בתוכי - אז… אז היא כבר מערערת המון. אין לה צורה או מגדר. אי אפשר לתייג אותה או להגדיר אותה ולהכניס אותה לקופסא. היא בלתי צפויה וקיימת כישות עצמאית ובלתי תלויה בדבר. יש לה את הזמנים משלה והחזון משלה. וזה כבר יכול להפחיד המון אנשים שמנסים להיאחז במציאות הקודמות של המוכר והבטוח, של חיים לפי תבניות ושל הניסיון לשלוט בלא מודע על אנשים וסיטואציות - שהכל יהיה להם צפוי ומוכר.
כשאנחנו חיים בתודעה הישנה ולא מצליחים לקרוא או להבין אנשים - אנחנו נבהלים. נבהלים מכך שאנחנו לא מסוגלים לשלוט על הסיטואציה. בתוכנו - גם אם אנחנו לא מבינים את זה במודע - אנחנו מנסים לשלוט בה כדי לקבל תחושת ביטחון של קרקע יציבה ומוכרת. הרי אם אני יודע איך האדם מולי יתנהג ויפעל מראש - אז אני רגוע. הוא לא מפתיע אותי, אני יודע כבר איך להתנהג מולו.
אבל תחושה הביטחון הזו היא אשליה. היא תמיד היתה אשליה. פשוט לא ידענו שאנחנו חיים באשליה. כי המציאות לא באמת עובדת או נועדה לעבוד בצורה סטטית. ועכשיו כשיותר ויותר אנשים בוחרים לנפץ את האשליה הזו וללכת בדרך האמיתית של הנשמה - שהיא ההפך לגמרי מהליכה רובוטית אחרי חוקים ותבניות - אז.. אז אנחנו מפחדים.
ניפוץ האשליה של המוכר והבטוח עבורנו הוא לפעמים לא בגדר מה שאנחנו רוצים להודות בו או לחוות. כי להודות בו אומר עבורנו להתמודד עם העובדה שחיינו באשליה, שחיינו בשקר - ושמעל הכל נצטרך לבצע המון שינויים בחיינו על מנת להבין ולהתחבר למציאות החדשה הזו שמתהווה מולנו - וזה כבר מפחיד ומלחיץ אותנו. זה אומר שחלק שהיה קיים בנו צריך למות. ומוות זה הפחד הגדול ביותר שלנו כאנושות.
אז אנחנו נבהלים, יורדים, מפוחדים, מתפרצים בתגובות. אנחנו יכולים לחשוב ש״גל מעצבנת אותנו״ ולא נבין בכלל למה.
אבל למען האמת לי באופן אישי כוונה לכך. זה רק עצם הקיום של האנשים הערים - החיים בחופש והולכים עם הנשמה בצורה מלאה וללא פחדים מאירה לנו על פחדים פנימיים אצלנו. ההתגשמות של המסע הרוחני משמשת מראה עבור הכלל למה למעשה אפשרי להגשים בחיים למרות כל החוקים והמגבלות שחשבנו שאנחנו חייבים לחיות לפיהם ומאלצת אותנו לבחון בעצמנו את נתיבי החיים שאולי פחדנו לקחת או לא העזנו לעשות בעצמנו.
נכון שההוויה החדשה הזו מביאה איתה בצורת המראה הזו הרס רב. אבל ההרס הזה של הישן הוא הברכה הכי גדולה שלנו וההזדמנות לצמיחת הנשמה הגדולה ביותר. היא לא נוחה - עם זה אני יכולה להסכים. גם לי לא היה נח לבצע כל רגע שינויים בחיי - למי זה נח? אבל אני מודה לבריאה על כל צעד וצעד שעשיתי ועל החיים החופשיים שהבאתי את עצמי לחיות בזכות הבחירות כן להקשיב לקול הזה.
אז יהיו את אלו מאיתנו שיקחו את המראה לשינוי הזה כהזדמנות לצמיחה ויהיו את אלו שירטנו ויבחרו להשליך את הכעס הפנימי שלהם לכיווני וכיוון הערים - ״איך היא מעיזה להתנהג ככה?״, ״מי היא חושבת שהיא?״. אלו השלכות פנימיות של כעס פנימי אגור שלנו על עצמנו - על חוסר האומץ לחיות בחופש וללכת עם הנשמה שלנו.
זה בכלל לא קשור אלי - גל. זו דרך בריחה קלה עבורנו להתלונן ולתייג אנשים מאשר לקחת אחריות על החיים שלנו עצמנו ולברך כל אדם על הגשמת מסעו. כי להודות בזה ולקחת אחריות מפחידה אותנו. זה אומר לנו פנימית שאנחנו נצטרך לשנות הרבה מאוד דברים בחיים שלנו, וזה כבר מלחיץ אותנו. רובנו התרגלנו לחיות במוכר והבטוח ללא שינויים - גם אם זה על חשבון האושר הפנימי שלנו.
אז השפיטה הזו, של האחר שעשה שינוי, נותנת לנו למשוך את הזמן ולהאמין עוד קצת באשליה שיצרנו לעצמנו. שהאחר לא בסדר וכך אנחנו מקבלים עוד קצת רוגע פנימי שאנחנו לא צריכים לעשות שינויים. ובכלל אם אנחנו רואים עוד אנשים אחרים שחיים בפחד שלהם ושופטים גם הם ומקבלים מהם אישור לגבי התחושות הדומות שלנו - אז בכלל אנחנו מקבלים נחת חברתי להמשך האשליה הקבוצתית שלנו.
העיקר שהקרקע היציבה לא תזוז ולא תפיל אותנו! אשרינו הצדיקים!
אבל אני - גל - טוב אם אתם קוראים את השורות האלו כנראה שרובכם כבר מכירים אותי. אני פשוט הולכת בנתיב שלי וכל מי שהתחבר למסע הרוחני שלו יודע את זה היטב. לנשמה יש חוקים משלה, נתיב משלה - והיא לא עובדת לפי ההגדרות הארציות שהשלנו את עצמנו לגביהן במשך עידנים של ניתוק מהנשמה.
אז נכון, השפה הזו, ההוויה הזו היא חדשה, ולכן גם מוזרה. לא מובנת למי שלא עוקב. אבל מה לעשות? לנתיב הנשמתי יש חוקים משלו. מה שנובע מתוכי צריך לצאת. בדיוק כמו כל שאר המסע שלי. אין לי שום כוונה להסתיר מכם או להחסיר מכם משהו ממנו. גם אם זה לא נח, גם אם זה לוחץ על נקודות מטריגות - מאחר ואני יודעת שהמסע שאני עוברת לא נועד להיות פרטי אלא נועד לפתוח וללמד תודעות רבות בארץ ובעולם על הידע הקדום הנשכח, שהושתק ושעוות במשך עידנים רבים.
החיזיון
לפני מספר שבועות החל להגיע אלי לדמיון חזיון של היצירה הבאה שלי. כל פעם לפני שאנחנו יוצרים משהו חדש נוחתת עלינו השראה המגיעה אלינו ממעמקי הנשמה הרוצה לקבל ביטוי והגשמה במימד הארצי.
על נושא העירום הנשי וכמה שהוא חלק מחיי כבר שיתפתי לכם בעבר, אך לטובת מי שרוצה השלמת פערים אתם מוזמנים לבקר בלינק הבא בסיום הכתבה:
זה לא סוד (טוב אולי שיתפתי את זה לכמה חברים) שיש בי את הרצון הפנימי כבר שנים שיציירו ויפסלו אותי בעירום. אפילו גיליתי במהלך המסע שאני בעצמי הייתי מפסלת אנשים בעירום בגלגולים קודמים ובעצמי הייתי מציירת נשים ערומות עוד מהילדות. לכן עד שאגשים גם את זה - לבנתיים אני זו שאוהבת גם לצלם ולצייר את עצמי או אחרות.
עירום נשי בשבילי הוא יופי. הוא קסם. כשאני מסתכלת על גוף ופנים יפות יש בי את הרצון להרים אותו, להאדיר אותו ושכולם יתבוננו בו. יוכלו להעיד לכן המון החברות או הבנות שעוברות אצלי בדרך שלפעמים שומעות אותי מתפעלת מהיופי שלהן אות נותנת להן טיפים לאיך לבטא אותו יותר.
למה? שאלה טובה. למען האמת יש לי משיכה ענקית באופן כללי ל״יופי״, ל״אסטטיקה״. דברים שנראים טוב, נקי, מטופח, פורח, מואר. ובעיקר אם זה גוף נקבי שאוצר בתוכו את המקדש הגדול מכולם. ולא אין לכך שום קשר לנטייה מינית שלי. אני פשוט חושבת שנועדנו להנות במציאות שלנו מיופי. כל דבר יפה, נקי,מסודר ומטופח - מראה את הגדולה של הבריאה.
גם את הגוף שלי אני אוהבת. אני לא מתביישת או מתנצלת להגיד את זה. בעיני הוא יפה ואני אוהבת להקרין יופי לעולם - אם זה בבית שלי, אם זה בלבוש שלי, ואם זה דרך הגוף שלי או בכל צורה אחרת.
כשכל היום נבהה ביופי סביבנו במקום במלחמות ובחדשות - העולם יראה אחרת לגמרי!
אז בחזרה לחזיון.
לפני כמה שבועות הגיע אליי חזיון חדש לתמונה חדשה שרצתה להתגשם מתוכי.
ראיתי את עצמי בצילום עירום עם תחתון שחור, אודם אדום, בד אדום ואת הכיתוב מעל שאומר ״אני זונה״.
פשוט ככה.
״אני זונה״.
איזה וולגריות.
אהבתי את זה. איך שאני אוהבת לשבור מוסכמות.
תקופה ארוכה שלאנשים יש את האשליה ש״מלאך על פני האדמה״ או ״נשמה גבוהה שבאה לעזור״ צריכה להיראות רק בפן אחד - בפנים אחידות מתקתקות עדינות שלא דורכות על זבוב כדי שחס וחלילה לא להרוס את הוד קדושתן. מעין הצטדקות דתית של פעם שרק ככה צריכים הדברים להתנהל.
אבל אני פה כדי לנפץ את האשליה הזו. אנחנו לא - רק זה או זה. אנחנו גם וגם וגם. אנחנו כל מה שנבחר להיות מתי שנבחר להיות. כל הצדדים האלו קיימים בתוכנו - וכולם ללא יוצא מן הכלל הם אלוהיים. כי הכל נבע מהאלוהות. מהפנימיות שלנו. כן - גם הזנות!.
ידעתי אני רוצה להוציא את זה ממני לעולם.
״הנה עוד סטיגמה לשבור לכולם״ חשבתי לעצמי וידעתי שזה הנושא הבא שאגע בו ואקבל על הראש.
משוגעת? אולי. אבל בטוח שלא משעמם לי בדרך.
תקופה קצרה אחר כך קמתי בבוקר, התקלחתי, התלבשתי והתפשטתי, מרחתי אודם ופתחתי את המצלמה.
זהו.
יש לנו את זה.
אהבתי את התמונות ואהבתי את הסרטון שיצא.
״מעניין איזה גל זה יצור עכשיו״ חשבתי לעצמי.
תבינו. בכל שבירת סטיגמה כזו אני מקבלת ים של תגובות. ציבוריות ופרטיות. הנגיעה בנקודות רגישות שיוצאות מהנורמה מוציאה מאנשים את הקיצון שבהם. יהיו שיפרגנו ויראו את מה שאני רואה, יהיו שיחשבו אחרת, יהיו שישפטו, ויהיו את אלה שחושבים שהתורה שסבא שלהם העביר להם בירושה היא היחידה שקיימת ועל כולם למלא אותה או שמא חרון אפו של אדוני ינחת על כולנו למחרת.
אני רגילה כבר לתגובות שופטות, לא מבינות או שטחיות.
אני לא נעלבת מהם.
למען האמת אני צופה בהן מהצד. מתבוננת בהם.
התגובות של אחרים אומרות על עצמם הרבה יותר ממה שהן אומרות עלי.
אני לומדת דרכן על כל המצב התודעתי ורגשי שלהם ומה שמתחולל בתוכם מתוך תגובה אחת.
זה מרתק ומעניין לראות ולחקור כשלא לוקחים את התגובות באופן אישי.
היום אני מסתכלת עליהם כעל מפה עבורי לראות איפה התודעה שלנו נמצאת כיום, איפה עוד צריך ריפוי ומי עוד חיי עם חסמים.
ידעתי מראש את כל גוון התגובות שאני הולכת לקבל. וזה בסדר. זה חלק ממשימת השליחות של ריפוי התודעה. אין בי טיפה של כעס, עצב או עצבנות גם על תגובות שיפוטיות.
יש בי רק אהבה גדולה וחמלה לכל הדעות השונות.
כשאנחנו שופטים אחר אנחנו חושפים חלק לא מרופא בתוכנו.
שפיטה מגיעה ממקום פנימי פגוע שלא קיבל אהבה או ביטוי.
זה אף פעם לא באמת קשור אלי. כל אחד מקרין את הפחדים האישיים שלו מתוך שלל האמונות המגבילות שנולד אליהן שעיצבו את חייו.
אבל כשאנחנו מתעוררים, מרפאים את עצמנו ולומדים לחיות חיים באהבה שלמה לעצמנו ולאחרים - אין בנו יותר את הצורך לשפוט אף אחד. יש בנו קבלה.
אני לא רואה מגיבים תוקפניים. בתוכי אני רואה ילדים אבודים ומפוחדים.
זה לא פשוט המקום הסגור והשיפוטי שגדלנו בו. לוקח לנו זמן להירפא ממנו, גם לי לקח, וכולי תקווה לאפשר לאנשים לקחת עוד צעד איתי במסע לכיוון ההתעלות בצורה הישירה והאמיתית ביותר אך גם הרכה ביותר.
מיד לאחר שסיימתי לצלם את התמונות - בתזמון אלוהי (כמו תמיד איך הסנכרונים מגיעים אלי מדויק!) - נכנסתי לפייסבוק - והפוסט הראשון שחיכה לי היה המלצה לספר חדש שגיליתי - ״קדשה״.
״וואווו״ הייתי בהלם. איזה סנכרון מדויק.
הספר
הספר ״קדשה״ לוקח אותנו למסע 50 גוונים של אפור - מיני ורוחני כאחד - היישר אל תוך גווניהם של העולם המיני החרדי, העולם המיני החילוני והעולם המיני העתיק בתקופה בה היו בירושלים עובדי אלים בהם כהנים עבדו את מקדשי יהוה וכוהנות האהבה - או ״הקדשות״ - עבדו את מקדשי אלת המין והאהבה עשתרת.
בכל אחד משלושת ההוויות האלה המיניות המבקשת להתפרץ ולהתבטא משחקת כלי מפתח בחייהן של הדמויות - הורסת אותה או בונה אותה.
כהני מקדש יהוה שבאותה התקופה היו ביריבות כלפי כוהנות האהבה של עשתרת (בעקבות דיכוי האנרגיה הנקבית שקרתה בפלנטה על ידי שליטים שרצו לשלוט, נגנז כל הידע העתיק על האלה הנקבית, מהותה וחשיבותה בחיינו) - קראו להן זונות, אם כי שכחו הם מתודעתם את התקופה בה בעבר כוהנות מקדשי עשתרת וכהני יהוה עבדו יחד והיו בשיתוף מלא אלוהי של הזכרי והנקבי גם יחד.
הן אמנם - לא ראו את עצמן כזונות. אלא כקדושות המעבירות את המגיעים למקדשי האלה - מסע רוחני אינטימי ועמוק של אהבה ומיניות בשילוב עם אנרגיית האלה אותה השלטון הזכרי רצה להשכיח - לתוך היסחפות של הגעה לתדרים עוצמתיים וחוויה רוחנית המראה לאנשים הבאים בשעריה את סודות האהבה ששליטי האדם רצו להסתיר מהם.
מבחינת היסטורית - שלמה המלך היה שבנה את בית המקדש ליהוה בירושלים, אך גם הוא זה שבנה את המקדש לאלה עשתורת. אז היה מקובל לעבוד אלים שונים. אך לאחר מות שלמה, החלה התדרדרות והתנכלות לעבודת האלה אצל מלכים שבאו לאחר מכן - מה שיצר עם הזמן הפרדה וניכור בין כהני יהוה לכוהנות האלה עד תקופת המלך יאשיהו.
בשלב מסוים הגיעו אל המלך יאשיהו כתבים שנמצאו בבית המקדש שעוד לא נראו עד כה. יאשיהו והעם האמינו שזוהי תורת משה שניתנה למשה בידי האלהים ויש למלא אותה. ממה שהוא הבין מהכתבים זה שיש לעבוד רק את האל יהוה ושיש להרוס ולסיים את כל המקדשים לאלים האחרים - ולכן מתוך פחד של מילוי ההוראות - הכריז על מהפכה דתית ענקית. הוא הרס את כל עבודת האלים האחרים, את כל הבמות השונות, הרג המון אנשים בדרך - והשאיר רק עבודת אל אחד ויחיד - יהוה, במקום אחד ויחיד - ירושלים.
(יש המאמינים כי הכתבים היו מזויפים. בספר ״קדשה״ מסופר על כך שאחד הכוהנים מאותה תקופה קיבל את המידע בתקשור והוריד אותו לגבי כתבים אותם שמר בחשאי. אם זה קרה - אנחנו לא יודעים ממי זה ומה היה האינטרס שלו להעביר מידע שכזה, במיוחד לאור הסיפור המוצג בספר קדשה בה רצון האל יהוה ורצון האלה עשתורת היה כן לאחד את כולם לאהבה).
המהלך הזה היה מהלך משמעותי בהיסטוריה בו שונתה ההיסטוריה והאמונה שתתאים לכך שיש רק אל יחיד שאותו יש לעבוד - ומאז ירד החיבור לאלה ולאנרגיה הנקבית בצורה גורפת בקרב העם עד שנשכח והוביל לשלטון זכרי בלבד, לחוסר איזון אנרגטי. המון סביב פחד, שליטה וכוחניות ופחות חיבור לאהבה.
ובחזרה אל הכוהנות.
הכוהנות ראו את החיים שלהן אחרת במקדש עשתרת.
הכוהנות האלו היו כוהנות אהבה.
גופן היה מקדשה של האלה.
מה זה אומר בפועל? שהן היו מכינות את גופן לאותה אלה לפעול דרכן ודרך גופן ולפזר את מהותה - מהות האהבה לעם ולכל מי שבא באהבה לשעריהן.
הן היו עצמאיות ואדוניות ריבונות לעצמאותן וחייהן וחיו בחופש מוחלט שערער המון מהסמכות הדתית שביקשה להשתיקן.
הן היו מקדשות את האהבה בהדרכת האלה עשתרת (או אשרה).
הן היו עושות טקסים, פולחנים ודברים מיניים לחגוג את המין והאהבה.
הן עבדו לפי מחזורים של הירח. הבנות במקדש עברו מחזור יחד באותם ימים, הקדישו את הדם שלהן יחד עם זרע הגברים לאדמה לגידול פורה יותר של האדמה. אל מזבח האדמה.
הכהנת הגדולה (הבכירה) היתה עשתר. והיו עוד כהנות נוספות שכל פעם אחת נבחרה להצתוות את הכהנת הגדולה לכמה ימים וללמוד ממנה.
״השילוב של קדושה, עירום, מין, עצמאות, כבוד אישי והדדי, ואהבה ללא תנאים - הם בהחלט הערכים שזורמים דרכי בחיים ובמסע״ חשבתי לעצמי.
״וואו. התמונה של הספר…״ בהיתי בה כשפתחתי את הפוסט הפייסבוק. ״זו בדיוק ההוויה של איך שהצטלמתי עכשיו״. הלם.
למה זה מרגיש כל כך בדרך שלי?
אולי אני הייתי קשורה למקדש האהבה וכוהנות האהבה? או שמא אני צריכה לקרוא להן זונות האהבה?
אולי זה קשור למשיכה הגדולה שלי לעירום?
״בגלל זה עלה לי החיזון הזה שלי בעירום יחד עם המשפט של - אני זונה״ חשבתי לעצמי. ״זה היה הכנה לספר הזה״.
בתחילת ההתעוררות שלי השם של ״כוהנות הבריאה״ הגיע אליי למסע. ״האם זה קשור אחד בשני?״ תהיתי. הרי אנרגיית הבריאה היא אנרגיית אהבה. הגיוני שכוהנות האהבה הן כוהנות הבריאה. משרתות את אנרגיית הבריאה שהיא אנרגיית האהבה - האנרגיה אותה מחזיקה האלה. כל כך הרבה מושגים חדשים / עתיקים אני נתקלת בהם מחדש / בחזרה בגלגול הזה.
כשהלב שלי דופק מהר לאחר שתמונת הספר היוותה בדיוק את התמונה שהצטלמתי כרגע - קראתי את תקציר הספר.
הייתי בהלם.
הספר מדבר על האלה עשתרת.
(חשוב לציין שעבורי כרגע יש בלבול. בסיפור האנונאקי אישתר / עשתר - מוצגת כהאלה (Ishtar Goddess), בעוד שבספר ״קדשה״ השם ״עשתר״ הוא של הכהנת הגדולה (בת אדם) במקדש של האלה ״עשתורת״.
נראה שלפעמים רושמים אישתר ולפעמים עשתר. בספר השם כתוב עם ״ע״, אמנם אני לרוב משתמש עם ״א״)
ואני ממש ברגע זה ממש סיימתי להוציא את הסדרה שלי על ״אסתר״! בה אני חושפת את הקשר בין אסתר המלכה ומרדכי היהודי לאלים אישתר ומרדוק - ואיך סיפור המגילה והאלים מתנגן לנו היום מחדש עם המן הרשע (בשאר) ואסתר בזמנים מודרנים. איזה דיוק אלוהי!
(כן! זה הזמן לרוץ להשלים אותו אם עוד לא צפיתם בה מיד לאחר סיום הכתבה! היא מרתקת!)
הסברתי גם בסדרה איך כל הסיפור של אסתר המלכה ושל האלה אישתר (עשתר / עשתורת) היה מקודד לי בחיים שלי ובמשפחה שלי מהילדות - ושאני מרגישה שהמהות שלה - של אותה אנרגית אלה - פועמת דרכי ומגשימה את עצמה ורצונה דרכי.
האם היא למעשה הקול הפנימי הקיים בתוכי? זה בהחלט מרגיש ככה.
והנה. שוב. הספר הזה מגיע אלי מיד אחרי צילום החיזיון וסיום הסדרה אסתר!
תיאור הספר מתוך האתר:
כל מילות המפתח שהתעסקתי בהן בתקופה האחרונה ושהיו גם חלק מהמסע שלי בלטו לי ישר מול הפנים בתקציר הספר ובקריאתו ונגלו אליי כמו פאזל אחד מתחבר:
״עשתר״, ״עשתרת״, ״בסתר״, ״יהודה״, ״זונה״, ״קדשה״, ״כוהנות אהבה״, ״שמאניות״, ״ירושלים״, ״יהוה״, ״טרה״, ״השנה 622״, ״השנה 2016״.
״עשתר״, ״עשתורת״ (האלה אישתר ואסתר המלכה שדיברתי עליה והוקרנה לי בחיים)
״בסתר״ - (האלה הייתה בהסתר. בדיוק כמו שחשפתי בסדרה האחרונה ״אסתר״!)
״יהודה״ (שבט יהודה שחוזר אצלי בסימנים בכל מקום - בהקשר של דוד המלך והגאולה),
״זונה״, ״קדשה״ (החזיון שעלה לי לצלם עם המשפט ״אני זונה״)
״כוהנות אהבה״ (כוהנות הבריאה)
״שמאניות״ (אני מתעסקת בין היתר בריפוי שמאני שנזכרתי בו בהתעוררות מגלגולים קודמים)
״ירושלים״ (עיר הולדתי)
״יהוה״ (היו לי המון סנכרונים עם המילה יהוה, ומתחילת ההתעוררות התחלתי לקרוא לו ״יהוה אהוב ליבי״)
״טרה״ (זהו שמה הנוסף של הפלנטה שקוראים לה גאיה / טרה. בסדרה ״אסתר״ שהוצאתי שיתפתי שם שהיו לי המון סנכרונים עם גאיה ושבאחת הפעמים שאלתי את ההדרכה ״האם אני גאיה?״ - התשובה שעלתה היתה ״כן!״ - ועל כך תוכלו למצוא יותר בסדרה ״אסתר״).
ואם כל הסימנים האלו לא מספיקים - אז בתקציר גם מציינים את השנים בה מתעסקים.
ממלכת יהודה, 622 לפנה״ס.
ישראל שנת 2016.
קולטים??
שנת 622 לפנה״ס!
22.6 זה יום ההולדת שלי!
קוד יום ההולדת שלי היה מקודד גם בשנה העתיקה בממלכת יהודה (שבט יהודה שאני כל הזמן מזכירה שמגיע עם דוד המלך), ובישראל 2016 - שוב אותן ספרות יום ההולדת.
שנגזרת מתוכן זה יהוה / הויה = 26.
מה הסיכוי?
גם בסיפור המגילה של אסתר והאלים עם אשתר ראיתי המון סימנים וסנכרונים לחיי ועכשיו גם בספר על עשתרת עם תאריך יום ההולדת שלי. מה קורה פה?
(אני מודה שגיליתי כבר כמה גילויים מעניינים עם קוד יום ההולדת שלי שעוד לא שיתפתי - אבל הנה הוא מופיע לו שוב בספר על עשתרת שכבר ראינו שהיוותה חלק מהמסע שאני עוברת).
ברור שמיד קניתי את הספר לקריאה.
הצלחתי להחזיק את עצמי במתח ושמרתי אותו לקראת הטיסה המתקרבת שלי לקופנגן.
מיד כשהתיישבתי במושב במטוס פתחתי אותו והתחלתי לקרוא אותו.
מהר מאוד גיליתי על האופי המיני שלו.
איך כל פעם שאני נוסעת לתאילנד / קופנגן - המסע שלי נפתח במוטיב מיני של 50 גוונים של אפור?
בשנת 2014 כשטסתי לראשונה קראתי את הספר של ״50 גוונים של אפור״ הראשון שיצא במשך כל הטיול.
עשור לאחר מכן בהשלמת מחזור - ב2024 בטיסה לקופנגן - בחור לידי פתח בטיסה את הסרט של ״50 גוונים של אפור״ וכל המסע הוכוונתי לנושא הטנטרה וחשיפה לצורות חיים נוספות כמו פוליאמוריות. עכשיו בטיסה האחרונה לקופנגן פתחתי אותה בדיוק באותו המוטיב עם הספר של ״קדשה״.
קופנגן וחופש מיני. האמנם?
במהלך הקריאה גיליתי שהיו לי המון סנכרונים עם הספר. אמנם ברגעים אלו אני רק באמצע קריאתו אך אני אעבור על דברים זהים שעברתי במסע שלי שהוקרנו גם בספר הזה.
בתחילת הספר מוצגת בחורה האמריקאית בשם טרה.
(השם ״טרה״ היא שמה הנוסף של גאיה - ״אמא אדמה״ ולכן יש לנו פה סמל מקודד לגאיה. להזכיר לכם כששאלתי האם אני גאיה - בשלב מסוים במסע - התשובה שחזרה אלי היתה ״כן״).
טרה חיפשה לשתות כל הזמן תה.
מהילדות שלי כל ארוחה שאני אוכלת - בוקר צהרים וערב אני שותה בה תה.
תה - כמו שהסברתי בעבר - הוא סמל נחבא לגאולה (תה = 405 = 45 = גאולה).
תה וקפה הם סמל נחבא להתעוררות הרוחנית.
עם תה וקפה אנחנו מתעוררים בבוקר.
מסופר שם על יוני שהוא מבצע עיסוי מיני. או בשפה פשוטה ומובנת - עיסוי לפות בצורה אוהבת ומרפאת.
יוני = הוא סמל לפות. בשפה הסנסקריט השם של הפות הוא ״יוני״.
(וכן קחו לכם עכשיו שתי דקות של צילום מסך ושליחת התמונה עם חיוך צוחק לכל היונים בחייכם!)
כשאנחנו מתעסקים עם הפות אנחנו גם מתעסקים עם הרחם. הרחם והפות מתקשרים לכל מוטיב האנרגיה הנקבית ואל האם האלוהית מביאת החיים.
הפות שלנו שאוגרת בתוכה כל כך הרבה אנרגיה נמוכה של טראומות מיניות מהגלגול הזה ומגלגולים אחרים, של בושה, הפחדה וכאב חווה בחיי המימד ה3 המשך של המון בושה ויחס לא אוהב.
הפות שלנו היא הפתח למקדש הפנימי שלנו. ואם נתייחס אליו בזלזול ובחוסר אהבה - המקדש הזה לא יפרח ולא יראה לנו את הסודות הכמוסים האגורים בתוכו. לכן בהתעוררות אחד הדברים שאני מדריכה ולגביהם ועוזרת בריפוי שלהם - הוא ריפוי הפות (ואברי המין בכללותם) וריפוי צ׳אקרת המין. זו הסיבה לכל כך הרבה חסימות מיניות, כאבים בחדירה, בעיות הורמונליות ובעיות של כניסה להריון. כל כך הרבה מחשבות של ״טומאה״ השלכנו על הפות המסכנה שלנו שרק רצתה אהבה, שנאנו אותה או דחינו אותה. אין פלא שככה היו נראים חיי המין שלנו - בצבע אפרפר וחסר טעם, גוון וחיים. מי יפרח ויהנה כשכל היום מתביישים בו או יורדים עליו?
עיסוי מיני זהו נושא שהגעתי לחקור אותו וללמוד על הריפוי שבו במהלך המסע.
זה מתחבר לי גם עם כך שמישהו נוסף שהגיע אלי למסע אמר לי מתוך זכרון לגלגול שהיה לו שהיו לנו בעבר מקדשי ריפוי למין שאנשים היו מגיעים אלינו והיינו מרפאים אותם בצורה מינית ואוהבת. ידעתי בתוכי שזו האמת ושזו הדרך. אבל כמובן באותה תקופה בודדים האנשים שחלקתי איתם את הנושא הזה. הרי רוב הקולקטיב ישר מקשר את זה לזנות וזילות - כשלמעשה - כשעושים את זה בצורה מוכוונת ריפוי ואוהבת - זה בדיוק ההפך הגמור מכך. היא שולחת אותנו למסע ריפוי עמוק לפעמים גם בין גלגולי. אז חיכיתי עם הנושא הזה לזמן מתאים יותר ובשל יותר לדבר עליו.
מסופר בספר על מקדשי האהבה - ובסנכרון מושלם מאותו אדם ממנו שמעתי לראשונה על העיסוי המיני - היה לי ויז׳ן בראש באותה התקופה לפתוח לו מכון לריפוי כזה ולקרוא לו ״מקדש האהבה״. ידעתי כמה ריפוי וכמה חשוב זה מה שהוא מבצע ומרפא, וגם באותה נשימה ידעתי כמה ״מצחיק״ וכמה ״זנותי״ השם הזה יכול להתפרש.
מצחיק שעכשיו בדיעבד הכל מתחבר יחד עם ה״זונות / קדושות״ במקדשי האהבה של עשתורת.
מסופר בספר שפעם אחת הרוח של האלה עשתורת נכנסה לגופה של אחת הכהנות ורקדה ריקוד אלוהי דרכה ומכשף (בצורה חיובית, מכניס את כולם לתדר של אהבה). הכהנת שרקדה הסתכלה על עצמה רוקדת אבל ידעה שזו לא היא שמזיזה את הגוף שלה - וזה הגיע בדיוק מושלם למה שאני בעצמי חוויתי השנה שהרגשתי בפעם הקודמת שהייתי בקופנגן במסיבה - שאנרגיה שלי מהמימדים הגבוהים נכנסה אלי ליד והחלה לרקוד דרכי ריקוד משונה וחדש שנראה לי כמו שפת האור. ידעתי באותו הרגע שמה שאני עושה זה ״כישוף״. אך ידעתי שזה היה ״חיובי״ ו״לטובת האנשים״, הבנתי שאני מנקה לכולם באותו הרגע את ההילה שלהם, וראיתי ממש כמו אותה כהנת אהבה את עצמי מהצד רוקדת כשמשהו מעלי - הנשמה הגבוהה שלי מזיזה לי את הגוף. כשפתחתי את העינייים תוך כדי הריקוד ראיתי איך כולם מסביבי בהו בי והיו מסונכרנים לריקוד שלי כאילו היו בסוג של היפנוט כלפי הריקוד ואלי של מה ששידרתי. אני לא התכוונתי לזה - זה פשוט קרה - אבל הכל הרגיש נכון ושזה משהו חיובי. משהו שמעלה את התדר לכולם ומסנכרן את כולם לפעול יחד כאורגניזם שלם והרמוני שפועל יחד ובסנכרון בתדר גבוה של אהבה.
בספר מסופר גם שהבנות במקדש היו נאספות יחד בימים של ירח מלא ומייללות אליו כמו זאבות לירח מלא.
זה היה בסנכרון מושלם עם עוד חניכה שעברתי בקופנגן בפעם הקודמת שהגעתי לכאן.
התבקשתי מההדרכה המדריכה אותי לצאת 7 פעמים במהלך החודש באמצע הלילה לים, להכנס כמה שיותר ערומה, להסתכל לירח ולעשות את ה״אום״ שהתחלתי לעשות באותה תקופה במים.
כמובן שעטתי על העניין. זה היה נראה לי הכי כיף בעולם להיות רק אני, הים, הירח, השקט והחשוך של אמצע הלילה. את האום עשיתי מהלב לירח - ומאותו הרגע קראתי לזה ״חניכת יללות זאב״ והבנתי שאני זו הזאבה בכל הסיפור הזה.
במהלך הספר יוני מקדש על האוכל. הייתי בהלם כשראיתי את הברכה בה הוא השתמש:
״ברוכה ההוויה הקדושה המוציאה לחם מן הארץ. תודה לאמא אדמה על כל השפע הזה שהופיע לפנינו״.
זו בדיוק כמו הברכה שאני השתמשתי בה שבאה מתוכי אינטואטיבית במהלך ההתעוררות.
בשלב מסוים חלפה לי מחשבה של ״למה אני תמיד אומרת ברוך את יהוה ולא ברוכה את הויה?״
הרי ההויה היא הכל. היתה לי מעין תחושה פנימית להשתמש בברכה הזו והתחלתי להגיד בכל ברכה על האוכל ״ברוכה את הויה״ במקום ״ברוך את יהוה״.
אני מאמינה שלשניהם יש משמעות. אבל משהו בתוכי משך אותי לתת את תשומת הלב של גם להויה הנקבית. אנרגית האם שמעניקה לנו את החיים והמזון.
בתחילת הספר מתואר מקדשה של עשתרת - ושם מצויין שיש צלמית (פסל) של האלה.
לפני כשנתיים חבר שהגיע אלי למסע ועברנו דרך יחד, כולל על כל מושג האלים והאלות שהיו פה בתקופה הקדומה, אמר לי בשלב מסוים שהוא מכין לי ״צלמית של פריה (האלה הנורדית פריה / פריג)״. כמו שהסברתי בסדרה ״אסתר״ מרגיש לי שהרבה מהאלות שהיו פה זו למעשה אותה אנרגיה (אותה אחת בשמות שונים) - פריה - פריג - אישתר ועוד. לכן טכנית הוא הכין לי צלמית של אישתר. מיותר לציין שעד אותו רגע בכלל לא ידעתי מה זה המושג ״צלמית״.
שמתי אותה בדירה הקודמת שלי בתל אביב ליד מגן דוד שגם הכין לי - שתמיד הזכיר לי את המילה יהוה.
והנה מתחברים להם שוב יהוה ועשתרת שוב יחד גם אצלי בבית.
והנה עוד חיבור שהיה לי בדרך עם הספר. גם שם הופיעה המילה צלמית בפעם השניה בחיי שנפגשתי איתה.
מסופר בספר על כך שהאלה הופיעה לאנשים בהמון חלומות מיניים.
זה הזכיר לי את כל הפעמים שאנשים שונים במסע סיפרו לי שהופעתי להם בחלומות מיניים ותמיד המוטיב היה חוזר על עצמו עם כולם - שהם היו רואים אותי בצורה של כלשהי של קדושה (למשל שלקחתי אותם למקדשים או באתי עם שמלה לבנה), שהייתי המון אנרגיה של אהבה גדולה ומין, שהיינו שוכבים, ושבמקום להתרוקן הם הרגישו שהם מתמלאים באנרגיה שנשארה איתם גם כשהם התעוררו.
שיתפתי על כך בסטורי והתיעוד לחלק מהחלומות נמצא גם בחניכה הזו:
במהלך כל חיי תמיד אמרתי שגם אם אני אהיה בזוגיות - אני צריכה שיהיה לי לפחות את החדר משלי. השטח משלי. תמיד התחברתי בתוכי אל המלכות של פעם שתמיד היה להן אגף פרטי משלהן, מעין מקום שהוא רק האנרגיה שלהן, בלי ערבוב. שהן יכולות להתארגן ולצאת בצורה הכי מוכנה שלהן לעולם ולבני הזוג שלהן במקום להיות בזוג אחד בתוך השני כל יום כל היום בלי מרווח. החנק הזה תמיד היה נראה לי כמו חונק זוגיות או מכבה אותה. לא משאיר מקום לציפייה, מקום לדמיון, מקום להתרגשות כמו שיש בעיקר בתחילתו של קשר כשכל אחד מבני הזוג גר לבד.
הרי כל הכיף לבחורה זה שבן הזוג שלה מקבל אותה פתאום בצורה הכי יפה ומאורגנת שלה ולא שהוא רואה אותה בחדר מחליפה תחתונים, עושה פן ומתאפרת. זה מוציא את כל הקסם מהמפגש. וזה הרי הכי כיף לגבר לבוא ולראות את הגרסא המוכנה של בת הזוג שלו לזמן האיכות היפה שהם קבעו יחד.
זה לא אומר שאי אפשר גם לחלוק רגעים קרובים ואינטימיים כאלה של התארגנות יחד ושינה יחד. פשוט כל הזמן כל היום זה משהו שבעיניי כבר יכול מהר מאוד לאבד את הקסם ובגלל זה אני צופה בהמון זוגות נשואים או שהרבה זמן ביחד מהצד בחוסר תשוקה לעצמם ולחיים - ואת זה מעולם לא ייחלתי לעצמי ותמיד דאגתי שלא ללכת לכיוון הזה.
תמיד חשבתי לעצמי - למה להרוס את האנרגיה המיוחדת הזו? דווקא המרווח בין בני זוג הוא מה שמאפשר לזוגיות יותר לצמוח. אז תמיד דמיינתי שגם אם אהיה בזוגיות יהיה חייב להיות לי השטח משל עצמי הפרטי.
עכשיו בעודי קוראת את הספר - עשתר מסבירה בו ממש את המילים שיצאו לי מהפה.
עשתר מסבירה שבעבר התקין היה מקדשים נפרדים לעשתורת וליהוה. לאלה הנקבית ולאל הזכרי.
לכל אחד מהם היה את האנרגיה שלו ולא היה צריך לערבב. איחוד זוגי לא אומר ערבוב. חשוב היה שלכל אחד מהם יהיה את המקום שלו להקרין את עצמו כמו שהוא - ומתוך כך הזיווג והאיחוד בניהם נותר טהור.
כשהאנרגיות מתערבבות הן מיצרות דבר חדש וזה משנה את המקור של כל אחד מהם.
בסנכרון מושלם ממש לפני הטיסה שלי לקופנגן ותחילת קריאת הספר ״קדשה״, חברת משפחה שלקחה אותי טרמפ לשדה התעופה הביאה לי מתנה שהכינה לי - שרשרת של עץ שמשובץ עליו קריסטלים. ידעתי באותו הרגע שעומד להגיע איתו סנכרון - עם סמל העץ. והנה ככה מיד אחרי קראתי על העץ של עשתורת בספר.
בספר (וגם האמת שנחשפתי לכך בתקופה שלפניו) מסופר שלעשתרת היה עץ מיוחד שהיה מקודש לה ומוקדש עבורה במקדש של יהוה. כמובן שלי זה התחבר גם עם הסמליות של עץ החיים. דיברתי בסדרה אסתר על הקשר בין אשתר לבין אנרגיית האם האלוהית מעניקת החיים.
בספר מסופר על כך שבעבר לפני שנוצר הפילוג בעם בין כהנות האלה עשתרת לבין כהני יהוה - כהני עשתרת וכהני יהוה היו מתחברים באהבה בלילה של ירח מלא ולא בהחבא - אלא בהדרת מלך. או במילים פשוטות - הם היו עושים אהבה מול כולם.
זה התחבר לי בחיבור מדויק לעוד חיזיון שהיה לי לפני מספר חודשים.
זה היה גם בלילה של ירח מלא שבו הייתי באמבטיה מלאה במים יחד עם טקס אהבה שהדרכתי לעוקבים ברשת לבצע גם מהבית, ותוך כדי אותו הזמן עברתי חניכה עוצמתית שאמרתי לעוקבים בסטורי שהיא היתה מטורפת ושבהמשך אולי אשתף על דברים שחוויתי ממנה.
היא היתה ענקית אבל פרט אחד שכן אני יכולה לפרט שחוויתי תוך כדי שמתקשר לספר הזה היה שראיתי את עצמי בחזיון עושה אהבה - שוכבת על מישהו ורוכבת עליו, כשבזמן הזה המון אנשים נמצאים סביבנו ומריעים לנו.
כן, מריעים! נשמע מצחיק נכון? אבל זה מה שהיה.
ותוך כדי שזה קרה בחזיון ראיתי איך בגלל האורגזמות והאנרגיה הגבוהה שנכנסנו אליה התדר שלנו עלה בענק והעליה הגדולה הזו הצליחה להעלות אותנו ואת כל מי שהיה סביבנו למימדים העליונים. ממש ראיתי איך כל הרקע מסביב כולנו מתחלף למימדים גבוהים יותר - וכל זה בגלל התדר הגבוה שמגיעים אליו בתוך קדושת המין. אותו האקט שנועד לחבר אותנו לאלוהות.
תקופה מסוימת אחר כך שמעתי תקשור של הפליאדים בו הם מספרים שיש להם אפס בושה כלפי מיניות ושאפילו כשזוג אצלם מתחתן זה מקובל שהזוג שוכב באותו הערב מול כולם וכולם מהצד מעודדים אותם ומריעים להם.
ממש בדומה לחזיון שהגיע אלי.
מרתק. שונה, מוזר וחדש. אבל לחלוטין מרתק ופותח את החשיבה.
טוב על מי אני עובדת? פותח חשיבה? זו מילה עדינה למרסק, מנפץ, מטריד ומזיז כל חלק פנימי שלנו.
אבל זה בסדר. כי אנחנו במסע של פתיחת התודעה והכרות עם עוד ערוצים נוספים אפשריים הקיימים לנו לחקור אותם.
העניין המסונכרן שעוד מתקשר לזה - היה שיצא לי לדבר עם בחור מסוים לפני הטיסה על הנושאים המיניים האלו במהלך ההתעוררות והוא זרק לי ״כאילו במקרה״ (אין מקריות!) - ״אולי אנחנו נשכב פעם אחת ונזמין את כולם לצפות בנו״.
הלם.
לא היה לו מושג שזה משהו שראיתי בחזיון כמה חודשים לפני כן (אמנם לא היה ברור עם מי שכבתי בחזיון אבל הרעיון היה זהה - פתיחות במיניות מקודשת), ולא היה לו ולי מושג שאני עומדת לקרוא על הטקס הזה שנעשה במקדשי יהוה ועשתרת בספר ברגע שאעלה על הטיסה לקופנגן.
הסוד המיני הגדול ביותר - הוא שבתיעול האנרגיה המינית וחוויות אורגזמות אדירות - אנחנו יכולים להתחבר למימדים אחרים. המין הוא מסע לעבר האלוהות.
בתוך הגוף שלנו מסתתרות להן מאורות שלמות, פינות וחדרי עונג שעוד לא גילינו.
באורגזמות אנחנו מורידים אורות אלוהים ענקים לגוף שלנו ששוטפים באהבה כל תא ותא בגופנו ומרפאים אותו. פלא שאנחנו מרגישים רגועים ומרפואים אחרי מין טוב?
באותה חוויה מינית אנו יכולים גם לתעל את האנרגיה המינית שלנו, לפתוח איתה את העין ה3, צ׳אקרת הכתר ואת היכולות גבוהים הנצורים בסוד תוך המקדש שלנו - ולשייט ולטייל בין מימדים השונים. אותו הסוד מוסבר ומתואר גם בספר בצורה מאוד ברורה.
מטורף. לגמרי ככה.
מתוך הקריאה של הספר שמתי לב שגם בו מתחברות מילות המפתח הבאות שכבר ראינו אותן מתחברות בנושאים קודמים במהלך המסע שלי:
יוני (פות - רחם) - טרה (גאיה אמא אדמה, רחם) - עשתרת (האלה, אלת אהבה מין ופריון רחם) - יהודה (שבט יהודה, דוד המלך) - ירושלים - יהוה - הויה - בהסתר (אסתר, אישתר) - 622 לפנה״ס (תאריך יום ההולדת שלי 22.6) - תה (גאולה)
ומה אני רואה מכל מילות המפתח האלו?
שהגאולה מגיעה אלינו מעליית האנרגיה הנקבית. הכל סביב המין, הפות, הרחם.
רחם = רחמים.
רחמה של כל אישה הוא פורטל בין מימדים.
מעבר המאפשר לנשמה לעבור ממימד עליון למימד הארצי.
״המשיח יעבור בשער הרחמים״. הרחם ורחמים קשורים זה בזה.
אותה אנרגיית אם אלהית שנושאות אשתר וגאיה ושאליהן אנחנו מחוברים ופועמת בתוכנו, האם האלוהית מחזיקת מרחב החמלה שברחמה מכילה את כולנו - חוזרת לאיזון, ויחד עם האנרגיה הזכרית המרופאת מביאים לגאולה שלנו.
בעקבות קריאת הספר שיניתי את נושא הסרטון שיצרתי מ״אני זונה״ ל״זונה או קדושה?״
מעין שאלה תהומית שרצתה לצאת ממני ולבחון את מצב התודעה הקולקטיבי לגבי הנושא המיני המבקש ביטוי מחדש ולמידה שלו מחדש - ומה הוא בדיוק יעלה בקולקטיב.
אני יכולה להגיד לכם שאם הייתי כותבת ספר זה היה בדיוק כזה. הנושאים והמילים שהתשתמשו בו לגמרי היו מילים ונושאים שעברו בתוכי ובמסע שעברתי. הרגשתי שהראש שלי ושל הסופר התמזג בקריאה שלו והתרגשתי מכל רגע.
״נסתרות הן דרכי האל.
דרך החושך מתגלה האור
דרך הטומאה מתגלה הטהרה
ודרך הזימה מתגלה הקדושה״.
אני רק במחצית הספר אבל רואה הקבלות מאוד ברורות בין המסע שעברתי לבין המסע של הקדושות / זונות במקדשי עשתרת ויודעת מתוכי שזה לא מקרי ושיש בנינו קשר. אין ספק שהספר הזה נועד להוות חלק מהמסע שלי.
האם גם אתם מוצאים את סיפור האלה, עליית האנרגיה הנקבית והפתיחות המינית מרתקת?
אז הספר ״קדשה״ הוא בהחלט חלק מהנתיב שלכם במסע!
הוא מרתק, סוחף, מותח, מיני ופותח תודעה - רוצו לקרוא, אתם לא תוכלו להפסיק. בהבטחה!
אני מצרפת לכם לינק אפשרי לקנייה (אפשר להזמין את הספר מודפס או לקניה דיגיטלית לקריאה מהפלאפון כמו שאני קוראת מחול יחד עם הורדת האפליקציה לכך!)
וכסיום, תראו את התמונה שקלטתי שציירתי בשנת 2004! (כן 2004! לא 2014 או 2024. לפני 20 שנה!)
ציירתי בחורה ערומה יושבת לה בחוץ בגן עדן בין עצי דקל.
האם למעשה ציירתי את עצמי ואת המסע אליו אני הולכת להכנס?
Comments